חינוך, רבותי, חינוך
אין חדש תחת השמש. כעתה – כן אז. בתחילת שנת 1943 הטילה עיריית חיפה מס-חינוך על הורי התלמידים בעיר. מדובר בשני אחוזים מהכנסתם. מן ההתכתבות הקיימת בנושא, נראה שהדבר לא כל כך מצא חן בעיני מנהלים של בתי-ספר. והיו גם כאלה שביקשו להינות מכספי המס.
כך, למשל, מנהל גימנסיה גרינשפון מבקש מוועדת החינוך העירונית לקבל תמיכה כספית מן ההכנסות של המס. וכך הוא מנמק את בקשתו, בין השאר: "אין אנו מקבלים לשום כיתה יותר משלושים תלמיד. מסדר זה נהנים, בין השאר, תלמידים שלפי דעת הרופא של בתי-הספר העממיים, הם זקוקים לטיפול מיוחד בכיתות קטנות.
תלמידים אלה מתקבלים על-ידינו גם בשעה שאנו יכולים לקבל במקומם תלמידים אחרים, כי בזה אנו רואים תפקיד שאין בתי-הספר העממיים הרגילים יכולים למלאו". המנהל מציין במכתבו שהורי התלמידים הם ברובם פועלים, בעלי מלאכה וכדומה, וכי בית-הספר נוהג להעניק הנחות משכר הלימוד למיעוטי יכולת, ובמקרים של חוסר יכולת ההורים – אפילו לימוד חינם.
גם וועד הקהילה העברית בחיפה התעורר. במכתב מיום חמישה במארס 1943 אל ראש וועדת העירייה, כותבים ראשי הוועד, בין השאר: "ידוע לכבודו כי החינוך העממי בחיפה ברוב מניינו ובניינו מוחזק על-ידי וועד הקהילה, אשר מאז ומתמיד הטיל על עצמו את הדאגה והאחריות להבטחת החינוך העממי לכל ילדי העיר ללא יוצא מהכלל, לרבות אלה שאין יד הוריהם משגת לשלם שכר לימוד".
הוועד הוסיף שהוא תומך כספית ב-18 בתי-ספר עממיים, שבהם לומדים קרוב ל-4000 תלמידים. מלבד זאת הוא תומך גם בבתי-ספר שלא נמצאים ברשת בתי-הספר שבפיקוח וועדת החינוך שלו. מה שמציע הוועד הוא דבר פשוט: בין העירייה לבין וועד הקהילה ייערך הסכם שלפיו כספי המס שייגבו מהיהודים, יועברו לצורכי החינוך היהודי באמצעות וועד הקהילה, ולעירייה תובטח ביקורת מלאה על כל הוצאת הכספים האלה וחלוקתם.
רק עבודה עברית!
יוני 1945: מנהל בית הספר העממי בנוה שאנן כותב לראש העירייה שבתאי לוי: "בקשר עם סידור מיגרש משחקים בחצר בית-ספרנו, נשלחה היום קבוצת פועלים לעבודה. חוץ ממנהלי העבודה, מורכבת הקבוצה כולה מפועלים לא-יהודים. "הנני מתכבד להפנות את תשומת לב כבודו לכך, כי עבודה זו
נעשית בתוך שכונה שכולה עברית, ועל מיגרש של בית-ספר עברי לעיניהם של תלמידים עבריים. "הנני מבקש, אפוא, את כבודו לתת את ההוראות המתאימות, בכדי שממחר יעבדו בעבודה הנ"ל פועלים יהודים. בכבוד רב". סוף ציטוט. יורשה לי להעיר שלא צריך לשפוט את איש החינוך הזה בחומרה
יתירה. צריך לזכור את התקופה שלפני קום המדינה. אז התרחש מה שמכונה "כיבוש העבודה העברית", כי באותה תקופה היה צורך קיומי להכניס פועלים יהודים למקומות עבודה שנשלטו בידי פועלים ערביים. זה היה באמצע שנות ה-30 במאה שעברה.
אבל צריך לדעת כי היו גם מקרים שבהם העדיפו קבלנים יהודים להעסיק פועלים ערבים ששכרם היה נמוך משכרם של הפועלים היהודים, ולא מן הנמנע שהמקרה בבית הספר השתייך לפן הזה של
המצב.
תלמידים חסרי משמעת
שמח בבית הספר הריאלי העברי בחיפה בחודש ספטמבר 1943. איש ציבור חיפני מבקש לדעת מדוע סולק אחד התלמידים מן הלימודים. ואז מתגלה שכבר אז היו תלמידים חסרי משמעת שמפריעים למהלך הלימודים, ויש לטפל בהם. כיום ישנן שיטות טיפול אחרות בתלמידים מפריעים – אבל אז זה
היה שונה. הנה, סגן המנהל משיב למכתבו של איש הציבור: "לא ייתכן שלא נוכל להשתחרר מתלמידים אשר מהווים הפרעה רצינית בהחזקת משמעת ובמהלך לימודים נורמלי בבית-הספר. לא רק בילד הנדון, הפרט, עלינו להתחשב, אלא בעיקר במצבו של בית-הספר.
"אנו לא נוכל לקיים את תפקידנו החינוכי, אם נהיה נאלצים להחזיק תלמידים בלתי רצויים לנו בבית-הספר, והנזק הזה לגבי מאות התלמידים הלומדים בבית-הספר הוא גדול יותר מאשר זה הנגרם
למספר קטן של ילדים המוצאים קושי בחיפוש מקום במוסדות אחרים". סוף ציטוט.
מתגברת ההפקרות
ועוד מבית הספר הריאלי בחיפה: מייסדו ומנהלו הראשון, ד"ר ארתור בירם, נזעק, ובמכתב לוועד הדר-הכרמל, באוגוסט 1933, הוא כותב כך: "בזמן האחרון הולכת ומתגברת ההפקרות מצד קהל אנשים
זרים המבקרים בחצר בית-הספר. הפקרות זו מגיעה כבר לידי פריצות בייחוד בשעות מאוחרות בלילה.
"הנהלת בית הספר הריאלי והנהלת הטכניון פנו בעניין זה למושל המחוז, אולם הביקורת של המשטרה לא הביאה את התוצאות הדרושות. יש צורך לאחוז באמצעים נמרצים כדי לבער את הרע הזה בחצר, שבה מתחנכים מאות ילדים".
ד"ר בירם גורס ש"הפיתרון היחידי הוא להזמין שומר מיוחד שישמור בלילה על החצר, ולא ייתן להיכנס לאנשים זרים", כלשונו. בירם מבקש, אפוא, שבהוצאות החזקתו של השומר ישתתפו וועד הדר הכרמל, הטכניון וקרן קיימת לישראל. עד כאן מארכיון העיר חיפה.