מחכים, מחכים. במשך שלוש השנים בהן למדתי לנוע בקצב הפלמנקו, לא פחות מהתנועה עצמה, הייתה מדגישה מורתנו הרקדנית הנפלאה – יש לחכות. ההמתנה הייתה חלק מהמקצב. מאז חלפו שנים, איננו רוקדות פלמנקו, אך התגבשה בינינו חברות עד ו"מחכים, מחכים" הפך למטבע לשון בשיח.
כך, השבוע האחרון מורט בעצביו באומה הקטנה שלנו. אנחנו בהמתנה. מחכים למה, לא נדע. מחכים שיתקיפו אותנו? האם איננו מותקפים גם כך? יש אומרים מחכים למלחמה – האם אין אנו במלחמה כבר חודשים רבים? אולי ימים אלה באו להזכיר שתמיד יכול להיות גרוע יותר. זה כמו אלה שאתה אומר להם שכואב לך הראש אז הם תמיד מעלים ומשווים – לי כואב גם הראש וגם הגב!
תכלת שחורה / נטלי בירקן
בזמן שאנחנו "מחכים לגודו", קראתי את תכלת שחורה מאת נטלי בירקן ונוכחתי לדעת שגם שירה, גיבורת ספרה, מחכה. היא מחכה לימים שלא ישובו עוד, לבעל המתפקד והאוהב שהיה לה לפני הפציעה הצה"לית ההיא שהותירה אותו נוכח בגופו אך לעולם לא עוד בנפשו. הסיפור של שירה וארז הוא הסיפור שלנו, לא רק בחודשי המלחמה האחרונים והקשים. נטלי כתבה את ספרה הרבה לפני חרבות ברזל ואיכשהו הוא יצא אלינו לאור בול בזמן.
השבוע השמעתי לבתי את תקליטה הראשון הנהדר של דפנה ארמוני, ויש את השיר "לא נדע על מה", שכתב והלחין עבורה שלום חנוך. שורה אחת תפסה אותי, כה מדויקת "מישהו החליט שהולכים כולם ואתה הלכת. גם עכשיו קיץ, גם אז הייתה מלחמה." ואני מוצאת את עצמי חושבת על יובל שנותיי וכמה המשפט הזה נכון לכל אותן מלחמות שכבר הספקתי לחוות. אני תוהה כמה נשים כמו שירה יש סביבנו, שאיבדו במלחמות האלה בעל אך לא איבדו אותו רשמית – הוא נושם, אך אינו בחיים. ואיך ממשיכים?
את הטיוטה הראשונה של הספר הזה קראתי בקיץ לפני שלוש שנים, דווקא בימים אחרים, שלא הייתה בהם מלחמה והייתי בשייט באיי יוון החלומיים. כבר אז, כשהסיפור היה גולמי ולא בהכרח גמור, התאהבתי בשירה, בארז ובעומר.
לפני שאתם חוששים לקחת לידכם ספר שנשמע "כבד", הסירו דאגה – כי אתם רוצים לקרוא את הספר הזה, אתם רוצים לעבור את התהליך הזה עם שירה ועם הוריו של ארז, כי נטלי טוותה אותו כך שאפשר ללמוד את הכאב הזה, להיות סבלניים לתהליך ולעמוד בציפייה דרוכה לקראת הבאות – האם תבחר לעשות ילד מזרעו של בעלה, בידיעה שלא יהיה שם כדי לגדלו איתה? האם היא ועומר אפשריים? מה עושים עם פלונטר החיים הזה? ביד ענוגה, הסופרת תיקח אתכם לדרך שלא חשבתם שאתם יכולים להכיל, אך יחד עם כתיבתה תצאו מחוזקים מהחוויה.
יש אמנות יפנית בשם "קינצוגי", עם מסר מאחוריה שאני מוצאת שמרגש אותי בכל פעם מחדש. כשכלי נשבר הם אינם זורקים אותו אלא מחברים חזרה וממלאים את הסדקים בזהב. כשקראתי את תכלת שחורה השבוע בגרסה הערוכה הנהדרת, נוכחתי כמה טוב עשו לו שלוש השנים בהן עבדה עליו נטלי, לשפרו ולהגיש אותו במיטבו לנו, הקוראים. עם קפה הבוקר, בכוס הקינצוגי הפרטית שלי, לא יכולתי שלא לדמות את חוויית הקריאה כאן לשברים שהסופרת מאחה עבורינו בזהב.
הציטוט שנחקק בי ומלווה אותי מאז הקריאה, אותו אמר עומר לשירה:
"כל כך מעט שמים וכל כך מעט נחמה."
בנוגע לשאלה אם נשאר או משוחרר בספרייה הפרטית שלי, תכלת שחורה נשאר, לא רק בשם החברות שביני לבין הסופרת אלא בעיקר בשם הספרות, זה אחד הספרים הראויים לתפוס מדף ולחזור אליהם מפעם לפעם.
פרטי הספר:
תכלת שחורה מאת נטלי בירקן, קינמון הוצאה לאור, 2024.
ובינתיים, מאחלת לכם להיות בטוחים בצאתכם ובבואכם ושמה שלא יהיה שאנחנו "מחכים לו", יימחה במהרה משמי ארצנו.
קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצדכם תמיד,
לילי
הספר נשמע מרגש ומרתק. באשר למחכים מחכים, עדיין מחכה שנחזור לפלמנקו💃תודה לך על המילים אחות יקרה ומוכשרת.
אשאיל לך את הספר כשיחזור מאמא שלי, את תהני ממנו.
ופלמנקו נרקוד בבית פרומקין יום אחד כשנפרוש לשם שלושתנו, לא תהיה לנורית ברירה והיא תאלץ להרקיד אותנו שוב;)
בואי תסבירי מה הכוונה ב"תופסת מדף". נניח באיקאה, שם קונים מדפים לתלייה. אז אני מבינה – הולכת ותופסת מדף. בעצם גם אז, למה צריך לתפוס אותו? זה רכבת ש'צריך לתפוס'?
תופסת, זה משחק שבו 'תופסים' שחקנים אחרים במגע. אז מה זה תופסת מדף? נוגעת במדף?
הכוונה מדף הספרים. הקורא לא יודע שזה מדף ספרים. אולי את תופסת מדף כי יש רעידת אדמה ורצית להאחז במדף? אין ביטוי כזה, תופסת מדף בהקשר לקריאה, או לספרים. לכן נתחיל כבר מכותרת המדור. המדף לא רכבת שצריך לתפוס וגם לא מעקה שצריך לתפוס.
פיזית את לא תופסת מדף. בהקשר לספרים לא חסרים ביטויים טובים. לתפוס מדף לא בתוכם.
שלום יעל,
עבורי הביטוי הזה ״תופסת מדף״ היה ממשי מאוד ולקחתי אותי בהשאלה למדור שלי כאן.
את מוזמנת לקרוא את טור הפתיחה בו סיפרתי על כך:
https://haipo.co.il/item/499412
שבת שלום ומבורכת אהובה ספר מענין בהצלחה
שבת טובה מושקה🤍
שומרת לך את הספר לקריאה כפי שהבטחתי:)