כפי שפורסם לאחרונה, לרגל יום השנה ה-50 למלחמת יום כיפור, אנו מפרסמים כאן בשבועות הקרובים פרקים מספרו החדש של יורם כץ "חשבון נפש מאוחר", שייצא בקרוב.

2. ראשון, 13 במאי 2001 – הזירה

הזירה

לוריא הניע את מכוניתו, ויצא לדרך. לא הייתה תנועה ברחובותיה של העיר הרדומה, ובחלוף מספר דקות כבר היה במחוז חפצו.

כמאה מטרים לפני המקום, ראה את האורות המהבהבים בכחול ואדום. כשהתקרב, הבחין בניידת המשטרה ובאמבולנס החונה לידה.

הוא החנה את רכבו ועשה את דרכו אל הזירה, שהייתה כבר מגודרת בסרטים צהובים.

גיא יצא לקראתו.

"מה קרה כאן, גיא?" שאל לוריא.

"פגע וברח."

"ומה מצב הנפגע?"

השוטר החווה בידיו תנועה שלא הצריכה הסבר נוסף. "בוא, ראה בעצמך."

גיא הרים את הסרט הצהוב, והשניים פסעו אל לב הזירה. המחזה שנגלה לעיניו של לוריא היה קשה לצפייה.

על הכביש הייתה מונחת גופה של גבר בגובה ממוצע. הרגליים היו בצד המדרכה, והראש, או מדויק יותר, מה שנותר ממנו, היה קרוב יותר למרכז הכביש.

"אל אלוהים!" אמר לוריא בקול, והוסיף קללה עסיסית.

"גם אני חשבתי בערך אותו הדבר," אמר גיא. "הגלגל עבר על הצוואר ועל החלק התחתון של הראש. דבר כזה עוד לא ראיתי. למסכן לא היה לא שום סיכוי לשרוד את זה."

"הצלחתם לזהות אותו?"

"עוד לא. הגעתי לכאן לפני עשרים דקות בערך, והאמבולנס הגיע אחריי. בהתחלה קיוו הפאראמדיקים שעוד אפשר לעשות משהו, אבל די מהר ויתרו על זה, והשאירו את הזירה לצוות שלנו."

כאילו כדי לאשש את דבריו, ניגש אליהם הפאראמדיק. "מתי נוכל לפנות את הגופה?"

"חכה," אמר גיא, "מז"פ צריך לסיים לעבוד קודם. לא נראה לי שהלקוח שלך ממהר לאיזה מקום."

אחד מאנשי הצוות הגיע מהמשך הרחוב, והצטרף אליהם.

"גילית משהו, אבי?" שאל גיא, ומבלי לחכות לתשובה המשיך, "זה לוריא. הוא קצין בילוש חדש אצלנו, מהקומנדו שהביא סנ"צ ארנון. לוריא, אבי הוא חוקר התאונות הבכיר שלנו."

אבי נד בראשו לעבר לוריא לסמן הכרה בנוכחותו. "הוא השאיר סימני בלימה ברורים," אמר, "הרכב הפוגע הוא אופנוע. הייתי מהמר על אחד הדגמים החדשים יותר של ימהה, אבל נדע טוב יותר לאחר שנבחן את החלקים שהוא השאיר בשטח."

הוא נופף בכמה שקיות ראיות שאחז בידו. אחר כך, הצביע על נקודה בהמשך הרחוב, "אפשר לראות בבירור שהוא עצר שם, ואחר כך המשיך וברח מן הזירה."

לוריא הקשיב, תוך שהוא מתבונן סביבו. הוא קימט את מצחו.

"אתה יכול לעקוב אחרי סימני הבלימה מזירת התאונה?"

"ודאי," ענה אבי.

"תוכל להראות לנו?"

"אין בעיה." אבי הצביע על פס שחור על הכביש, לא רחוק מן הגופה, והוביל אותם לאורכו. "רואים? כאן הוא הגיע לעצירה מלאה."

"אתה לא רואה משהו מוזר?"

לוריא נראה מוטרד. הוא עצם את עיניו.

"מה קרה, לוריא?" שאל גיא.

לוריא פקח את עיניו. הוא החל לפסוע חזרה אל מרכז הזירה, וסימן לגיא לבוא אחריו.

כאשר הגיעו אל המקום שבו שכבה הגופה, ראו את הצלם המשטרתי מתחיל באריזת הציוד שלו. הצלם כבר התכוון לכבות את התאורה, אבל לוריא סימן לו לחכות, וחיכה שגיא יתייצב לצידו.

שניהם התבוננו בשתיקה בגופה ששכבה לרגליהם.

"אתה לא רואה משהו מוזר בזירה הזאת?" שאל לוריא כעבור כדקה.

גיא התבונן בו בחשד. "זאת זירת תאונה. ראיתי כבר לא מעט כאלה. מה מוזר כאן?"

לוריא הצביע על הגופה. "שים לב שקצות הרגליים של הנפגע ממש מונחות על המדרכה."

גיא חשב מעט. "ומה זה אומר? שהאופנוע שלנו פגע בו על המדרכה?"

"זאת הייתה יכולה להיות מסקנה הגיונית," אמר לוריא, "לולא היינו שומעים את הסקירה של אבי."

גיא תלה בו מבט שואל.

"זה פשוט. אם האופנוע היה עולה על המדרכה ופוגע בקורבן, סביר שהיה מתהפך או מתנגש בקיר שמעבר למדרכה. בכל מקרה, היינו רואים את סימני הצמיגים שלו על המדרכה. אבל אין שום סימנים כאלה, ואבי הראה לנו מסלול בלימה ברור שכולו על הכביש."

עיניו של גיא התרחבו. "כשאתה מציג את זה כך…" אמר, "זה באמת משונה. יש לך הסבר אפשרי?"

לוריא חשב רגע. "לדעתי…" הוא הפסיק, כיוון שבאותו רגע ניגש אליהם אחד מאנשי המז"פ."

"איציק, זה פקד לוריא," אמר גיא, "הוא הקצין הכונן שלנו הלילה."

איציק הושיט יד ללוריא. "נעים מאוד." הוא פנה אל גיא. "שאלת אותי קודם לגבי נתונים מזהים, אז יש לי משהו בשבילך."

"ארנק?" שאל גיא בתקווה.

"לא, לא היה לו ארנק. אבל זה מה שהיה לו בכיס המכנסיים." הוא הציג להם כרטיס פלסטי קטן.

"כרטיס אשראי?"

"לא. זה מפתח לחדר במלון."

גיא נטל את הכרטיס, הפך אותו, והתבונן בו מספר שניות. "טוב," אמר, "האיש שלנו התארח במלון דן כרמל, ממש מעבר לפינה."

הוא הרים את ראשו, "זה יהיה קל עכשיו," אמר ללוריא, "תרצה לבוא איתי לביקור בלובי של המלון?"

הפקיד

"כן," אמר פקיד הקבלה, "אני חושב שאני יודע מי האיש שאתם מחפשים. הוא הגיע עם בנו ביום רביעי. שני חדרים סמוכים בקומה העשירית."

"אתה יכול להתקשר לחדר שלו?"

הפקיד חייג והמתין מעט. "אין תשובה," אמר לבסוף.

"נסה בבקשה את החדר של הבן."

גם שם לא הייתה תשובה.