עם הגב לים ועם הראש לכרמל
חיפה המתחדשת הלכה ונבנתה עם הגב לים ועם הראש לשם, למרומי הכרמל, תוך אשליית סטטוס כלכלי – חברתי שהגדיר את אוכלוסיית חיפה במשך עשרות שנים.
מגמת הפירבור החיפאי הפכה להיות חזון הבניה של העיר: איים שכונתיים חסרי רצף וקשר מרקמי ללב העיר הוותיק, קניונים שחיסלו את המרכז המסחרי בהדר הננטשת מתושביה הוותיקים ומתמלאת במהגרים ואוכלוסיות חדשות, שבחרו בה מחוסר ברירה ויש גם שמרצון.
נותרו רק זיכרונות
ברכס הכרמל גדלו דורות של חיפאיות וחיפאים שלא יודעים איך נראית חיפה מעבר למרכז חורב, מרכז הכרמל, והכבישים המובילים לכביש החוף. קשישות וקשישי חיפה שגדלו בהדר ועברו במהלך החיים לכרמל, לא היו בהדר עשרות שנים וממנה נותרו להם רק זיכרונות. גם מרכז הכרמל שהיה מעוז היקיות ומזרח אירופה כבר איננו כשם שהיה: ממתחם מדרגות בית רוטשילד המיתולוגי נותרו רק זיכרונות. מוסדות חיפאיים מיתיים אחרים נסגרו מזמן ובמקומם קמו חדשים. מרכז הכרמל איבד את קיסמו הוותיק והייחודי כבר לפני שנים רבות ובמקביל התרחש תהליך שבו חלה התעוררות לאזורים אחרים בעיר.
החורים השחורים בלב העיר: הדר, תלפיות, עיר תחתית ושכונות החוף
בתהליך נטישת לב העיר והכמיהה ליוקרה של אוויר פסגות, ננטשו מקומות שהיו פעם המקומות הכי נכונים להיות בהם: שוק תלפיות, המקום אליו הגיעה כל חיפה וסביבתה לערוך קניות, איבד את כוח משיכתו כאשר קמו לו אלטרנטיבות מצוחצחות וקרובות לבית, אוכלוסיית הקריות כבר לא הגיעה אליו מאותן סיבות והוא הלך ודעך.
רחובות הדר השוקקים כמו הרצל והחלוץ נזרעו ביותר ויותר חנויות סגורות, חנויות של סחורות זולות ותריסי מתכת אשר כיבו את מראה חלונות הראווה הנוצצים בחושך המשווים מראה של עיר שמחה גם בלילות. כשהדר התמלאה ביוצאי חבר העמים בשנות ה-90, נקבע מעמדה בציבור כשכונת עוני. גלי ההגירה של אוכלוסייה ערבית אליה הפכו אותה בכלל לאזור מחוץ לתחום. המושג: מהגרים ועולים חדשים – הפך לאיום על כל מי שהיו עולים חדשים כמה עשרות שנים קודם לכן.
להשכרה ומכירה
העיר התחתית היתה בתהליך דעיכה מואץ ונטישה של אזור הנמל וסמטאות העיר העתיקה שהיו הזיכרון ההיסטורי של חיפה טרום קום המדינה, ריכוז של חברות ספנות ומסחר והנגישות לשער הימי של ישראל ודוכני הימאים האהובים. בניינים שלמים עמדו נטושים וסמטאות בהן פעלו חנויות ובתי מסחר סגרו את שעריהם והציבו שלטים: להשכרה ולמכירה.
בת גלים, השכונה ההיסטורית הראשונה של חיפה השוכנת בקו המים, התמלאה גם היא באוכלוסיית מהגרים ועולים. בבתיה ההיסטוריים הדומים לארמונות שידעו ימים יפים – נראו היטב שיני הזמן ולדיירים בהם לא היה את הכסף לשפצם. רק משוגעים לשכונה המשיכו לגור בה בשכנות לדיירי בסיס חיל הים ובית הספר לרפואה ששימרו בה את פוטנציאל ההשכרה.
עוני או אין ברירה
השכונות הנושקות לקו החוף של חיפה הסתפקו בתג של שכונות עוני או מפלט מגורים של אין ברירה. מבת גלים ועד נווה דוד.
על הצד של הקישון בכלל אין מה לדבר. מי רוצה להגיע לשלולית המוות והצחנה הזו? גם הפארק המקסים והמושקע שקם בצמוד למעגן הדייג והיאכטות הוותיק, לא הצליח לשכנע את אוכלוסיית חיפה להגיע בהמוניה לבלות במקום. מי שבכל זאת הגיעו נדהמו מאווירת הים והנמל האמיתית השוררת במקום.
ואדי ניסנס וואדי סאליב
שני מקומות שונים שהמכנה המשותף היחיד ביניהם הוא המילה 'ואדי' והצליל הערבי של השם. ואדי ניסנס היה תמיד מקום מגורים ומסחר מלא חיים. תושבי חיפה רגילים שיש בעיר חנויות פתוחות בשבת בהן אפשר להשיג בנגישות קלה וטבעית מוצרי מזון בעלי קסם של מקום אחר, ירקות ופירות בלאדי וגם בשר לא כשר. 'החג של החגים' הצטרף לחוויית הביקור בוואדי והפך את המרחב הערבי של חיפה למקום המייצג את ייחודיותה, ומבוקש הרבה מעבר לגבולותיה של העיר. עם התעוררות המודעות הקולינרית, הפך ואדי ניסנס ללב הקולינריה החיפאית, מה שאומר הרבה על השורשים האותנטיים של חיפה.
נטוש וחרב
ואדי סאליב עומד נטוש וחרב כבר למעלה מ-70 שנה, כפצע הקשה והבלתי מגליד של חיפה. עומק הסיפור שלו נספר במאות שנים ומחובר למהלכים היסטוריים שעברו על חיפה ועל אזורנו. אופי בתיו, או מה שנשאר מהם, מחדד בדיוק את זהות מי שבנו וחיו בו – הערבים שחיו באותן תקופות בחיפה. במלחמת העצמאות המתיישבים הוותיקים סולקו או הוברחו מבתיהם. במקומם יושבו עשרות אלפי עולים חדשים מעליות מצוקה, עד שהמקום פונה לאחר המהומות בשנת 1959. בוואדי נותרו כמה תושבים שסירבו לעזוב. רוב בתיו הריקים נהרסו במדיניות מכוונת ומה שנשאר נמצא במצב קשה הדורש שיקום יסודי.
בשנת 2010 הכרתי את עופר שווארצגלאס, שגדל במקום וחזר אליו כאדם בוגר ובעל משפחה מתוך בחירה מודעת ואידיאולוגית לגור בשכונת ילדותו. לאחר כמה שנים המקום כבר הפך למוקד נדל"ני נחשק. הוקם בו פרויקט הרובע – שמה שלא יאמר עליו, לא יכול לקחת ממנו את העובדה שהוא יצר עובדת חיים מאוד לא אופיינית והפך את המגורים באזור לקונצנזוס.
שוק הפשפשים הסמוך הפך לשוק פופולארי וידוע ברחבי הארץ, גדוש ועמוס בתיירות פנים ורוכשים, בעיקר בסופי השבוע. בשוק עצמו קמו חנויות חדשות שהפכו את היד השנייה לוינטג׳ טרנדי ובראשן מובילות ההתחדשות במקום: גבריאלה ״מפעם״ ו״בובה זהבה״.
רחוב מסדה – חלוץ ההתעוררות העירונית
בערב חורפי וקר בשנת 1979, חיפשתי לקנות צמר טבעי לסריגת סוודר. המוכרת בחנות שבמרכז הכרמל אמרה שאין להשיגו אצלה, אבל היא יודעת שיש מישהי ברחוב מסדה שטווה בעצמה צמר טבעי למכירה.
הייתי נווה שאננית מלידה שגילתה את הכרמל כמה שנים קודם לכן. מעולם לא הייתי קודם ברחוב מסדה למרות שהדר היוותה חלק מרכזי מחיי, אבל זה הסתכם בין השוק לרחוב נורדאו.
נסעתי בכרמלית היורדת העירה ויצאתי בתחנה ברחוב מסדה. הלכתי לפי הכתובת, נכנסתי לחצר דרך שער ברזל, טיפסתי במדרגות בבית אבן ישן ונקשתי על דלת עץ ישנה בצבע טורקיז כשאני מרגישה שהגעתי למקום שמזכיר לי את ירושלים שהיתה מקום מלא קסם ובוהמי באותן שנים. סימנתי לי את רחוב מסדה כמקום שאני חייבת להכירו.
8 שנים לאחר מכן, הבית במסדה פינת השלום היה הכתובת של המטפלת של ליאור – ביתי הבכורה שטיילה יד ביד עם המטפלת, עולה חדשה מרומניה בין החנויות הוותיקות במסדה, חנויות העתיקות שהלכו והתרבו והיה בו את קפה קטן, הקפה הראשון והחלוצי שסימן את תחילת פריחתו של רחוב מסדה שהפך לסמל העירוניות המתחדשת בחיפה. קראו לו שיינקין החיפאי ואחר כך פלורנטין, מעוז ההיפסטרים ועוד שמות שהתחלפו עם השתנות האופנות. הרחוב הפך לסמל ייצוגי של חיפה ונקודת משיכה לבאים מחוצה לה. יש ברחוב וסביבתו משברים והשפעות לא פשוטות, אבל רחוב מסדה כיישות אורבנית חיפאית אותנטית חי ובועט ואני מקווה שימשיך.
סיפור ההתחדשות של רחוב מסדה נמשך כבר לכיוון של העשור הרביעי והוא ממשיך. מציאות שאפילו רחוב שיינקין לא שרד אותה. אולם במהלך השנים האחרונות קמו מוקדי עניין חדשים במקומות הכבויים והנשכחים של חיפה, שנראה כי דינם לגווע ולהפוך לאזור שכוח אל.
הבאים בתור: עיר תחתית, תלפיות והדר
התחדשות עירונית כמו שקרתה בערי אירופה קרתה מאז ומתמיד במקומות שנראה כי נחרץ דינם להישכח ולהיות חור שחור. האוכלוסייה המתחדשת לא חיה על פי סיפורי העבר אלא מבקשת להמציא מחדש את המקום בהתאמה לצרכיה, במושגים עדכניים תוך השראה ממקרים אחרים בעולם.
המציאות התהפכה
העיר התחתית הנעזבת והנטושה החלה להתאכלס באוכלוסייה לא שגרתית ב-2005, כאשר קבוצת האמנים של האגף הגיעו לשבת ולפעול בה וממנה ברחוב הנמל. יונה יהב, ראש העירייה דאז זיהה את הפוטנציאל והתניע תהליך של התחדשות העיר התחתית. עם כל הביקורת על מה שנעשה ובכלים לא הולמים, התוצאה כיום היא של עירתחתית שוקקת המציעה מרחב בילויים וקולינריה שקשה היה להעלות על הדעת בשנים הראשונות לתהליך.
המציאות התהפכה: ממרומי הכרמל עלו טענות שהעיר התחתית גזלה את מרכז הבילוי של הכרמל. הכרמלית הפכה חיונית יותר ויותר לאחר שבמשך שנים נסעה כמעט ריקה. כשהושבתה הכרמלית למשך חצי שנה להחלפת חלקים, התאסף קהל חובביה בחנות הספרים המשומשים ׳גולדמונד׳ שהיתה ברחוב מסדה והקדיש לכרמלית ערב שירים ופרוזה בתקווה לחזרתה בקרוב.
אפשרי ליד הבית
10 שנים לאחר החלוצים של רחוב הנמל ועיר תחתית הגיעה מסעדת ׳תלפיות׳ של אילן להט פרון, החלוץ של ההתחדשות העירונית בשוק תלפיות. מי שלא שיערו בנפשם שידרכו אי פעם בשוק הגווע מצאו את עצמם הולכים שוב ושוב לשבת במסעדה וליהנות מהארומה העירונית הלא מוכרת בחיפה. חיפאיות וחיפאים רבים הכירו את הבוקריה של ברצלונה, נסעו לנמל בתל אביב, לשוק מחנה יהודה, לשוק הכרמל להתבשם מהשווקים בהם ולא העלו בדעתם שזה אפשרי ליד הבית.
הלאה
ברדיוס מסביב לתלפיות קמו בתי אוכל חדשים, תושבות ותושבים חדשים נכנסו לגור במקום, רכשו ושכרו דירות וההתנעה החלה לתפוס תאוצה. בשנה האחרונה החל לפעול הבניין והגג בסירקין 21 ושואב אליו המוני מבלות ומבלים מחיפה ומחוצה לה. מה שנראה בלתי אפשרי בעבר נראה כיום מובן מאליו. לשמחתי הדברים גולשים גם לרדיוס רחב יותר בשוק: ערבסקה ברחוב לונץ – בקצה האחד שמאחורי קולנוע רון הנטוש ולקצה השני המגיע אל רחוב שפירא: סירקין 5, HQRN ומקום לשירה. מעבר לפינה נמצא רחוב שפירא במצב מחפיר ומזעזע ממנו אפשר וצריך רק להתקדם למקום אחר.
לא להפריע
ניצנים משמעותיים קורים גם ברחוב החלוץ ובפינת רחוב החלוץ יחיאל. רחוב שהיה פעם לב ליבו של המרכז המסחרי של חיפה. בבניין בו שכן מפעל בגדי הים גליק פועל היום בית ספר לאמנות: הנביאים. אמני העיר התחתית עזבו את המקום שכבר לא התאים להם והעבירו את פועלם למקום שנאמר עליו כי אין לו סיכויים. החיבור הגאוגרפי בין תלפיות, פינת החלוץ יחיאל, קפה המכבסה הפועל כבר שנים ליד היכן שהיתה ההסתדרות של פעם, יניבו בהמשך פירות. כל מה שצריך זה אמון ועשייה אמיתית. במציאות של העירייה כיום, היא צריכה בעיקר לפעול על פי מה שאומרים לה היזמים ולא להפריע.
בת גלים
בת גלים הפכה למצרך מבוקש כשהחל העניין הנדל"ני, מיזמים מחוץ לעיר. קשה לתפוס איך חמקה מהחיפאים השכונה היחידה השוכנת על קו המים, על נכסי האדריכלות הייחודיים ובתיה הנעימים. אבל את התשוקה החיפאית לחיות בראש ההר ולחוש נישאים ומכובדים כבר הזכרתי.
יזמי נדל״ן חסרי סנטימנטים צדו נכסים בשכונה, פינו תושבים ותיקים, הרסו בתים ישנים ובנו במקומם בתים בעיצוב מודרני חסר נשמה אבל מבוקש. השינוי המנטלי חלחל ומחירי הנדל״ן בבת גלים זינקו אל על לגבהים בלתי נתפסים. הקיוסק שעמד שנים רבות סגור בקצה שדרות בת גלים חזר לפעול כ'מילהאוס' ומושך אליו מבלות ומבלים היושבים בשדרה הוותיקה העטורה בדקלי וושיגטוניה והצופה אל הים ואל בניין הקזינו המצפה לישועה.
קהל גדול מגיע אל המסעדות החדשות והמושקעות שקמו במקום בו שכנה ״יוטבתה בעיר״ המיושנת והריקה. הליכות שבת המוניות מתקיימות לאורך הטיילת וגם פעילות הגולשים הנאמנים והוותיקים הפכה לאטרקציה, למרות שמבחינתם לא השתנה דבר. בת גלים תמיד היתה מוקד גלישה מבוקש ואהובה על כל מי שמעדיפים חוף ים כמו של פעם.
פארק הקישון ונחל סעדיה – הצלתם והחזרתם לציבור תלויה רק בנו
ביום שישי האחרון של חנוכה, ארגנו איגוד ערים לאיכות סביבה ורשות נחל קישון בוקר של כיף וסביבה למשפחות בפארק הקישון. משפחות על ילדיהן הגיע לאירוע ועסקו בפעילות אמנותית ובמשחקים בנושאים סביבתיים, מיחזור וקיימות. אולי זו יריית פתיחה להפיכתו של הפארק לנחלת בני האדם ולא למקום משכנן של מכולות ומרלוגים כפי שמתכננת רשות הנמלים.
במרחק לא גדול מפארק הקישון נמצא נחל סעדיה, ליד הצ'ק פוסט ומנהרות הכרמל. הנחל זוכה לתשומת לב וביקורים בו, תודות למאבק שמנהל אריק דרובוט למען שימורו.
לנחל סעדיה אין עדיין ארגונים חזקים או יזמים עם כוונות למען הסביבה שייקחו עליו חסות. הנדל"ניסטים המושקעים באזור לא מתכוונים לוותר על ליטרת הבשר שלהם. עיריית חיפה שותקת מול המחאה ולא מעניקה לה רוח גבית או שריון בפני הכוונה העתידית לבניה במקום ולהחריב את אוצר הטבע הזה לעולמי עד. הצלתו והפיכת המקום לאקוסיסטם טבעי ומרהיב לטובת כולנו תלויה רק בנו.
אנחנו האנשים להם חיכינו
ההיסטוריה החיפאית החדשה מוכיחה שהציבור החיפאי צמא לחידושים ומצביע מיד ברגליים כשיש לו עניין במקום. כשיש מי שמובילות ומובילים את התהליך ביזמות אחת בודדה – תוך תקופה קצרה המציאות עשויה להשתנות מקצה לקצה. המציאות מדברת בעד עצמה.
סירקין 5 מוזכר תדיר. כמי שסירקין 5 היה ביתה השני. סבי משה פרג'י שכר את המקום בסירקין 5 עוד בשנת 1935 וניהל משם מחסן של שקי קפה ירוק לבתי הקליה בעיר ובכל צפון הארץ כולל כמובן העיר נצרת שכל בתי הקליה שם קיבלו את הקפה הירוק ממנו. אחריו אבי אליהו פרג'י המשיך את התפקיד ובעלי נסים בכר הצטרף אל אבי וכשאבי נפטר נכנסתי אני לעבוד עם בעלי בסירקין 5. לכן אינני מבינה על מה מוזכר המקום היום ומה מיחד אותו. אני יודעת שבחנות שלנו יושבים אדריכלים. כשבאתי למקום דאגתי שיהיה משרד נפרד מהמחסן. שם ישבתי שנים עם בעלי. עד שסגרנו את המקום בשנת 1965.
חיפה נפגעה קשה מאד, אנוש, בגלל עליית הליכוד לשלטון, שבתמורה לשותפות פוליטית עם תנועות אנטי ציוניות ההעביר תקציבי ענק לפתוח מדינת גוש אמונים וכדי לא להרגיז החל לפתח גם את מדינת גוש דן. כך קורה שצעירים מהגרים למדינת תל-אביב ומותירים אחריהם ערים בלי סיכוי לפרוח כלכלית. זה לא בולט כשמדובר בעיירת פיתוח רחוקה, אבל זה מאד בולט כשמדובר בעיר השלישית בגודלה [עדיין] בארץ. מי שמטייל בעיר התחתית רואה איך כל עסק שנסגר הופך לעסק בבעלות בני מיעוטים, רבים מהם מהגרים מהגליל והמשולש. גם בהדר המצב לא שונה. חיפה גידלה ציונים חילוניים, מודרנים, ליברלים "סמולנים" אבל שום פתוח עירוני לא ישנה את עתיד העיר – לגווע – כי זה עתיד כל המפעל הציוני. בקרוב אצלכם.
לא מדוייק. שילטון הליכוד לא הפלה את חיפה לרעה להיפך, תקציבים רבים הועברו ליונה יהב.
הצעירים בורחים מהעיר כי אין בה עתיד. ראש העיר הנוכחית לא עושה דבר והעיר הולכת אחורה.
פשוט כתבה נהדרת.
בלי להתלהם, בלי לכבס מילים – תמונות מצב של עיר מוזנחת במדינה שבוערת מהתרחשות ומהתחדשות.
נכון, יש ניצנים. כי כאשר הגנרלים מפשלים, יש חיילים שתופסים מנהיגות.
אבל בית קפה פה ושוק שם הם לא תמונה של עיר מרגשת ומתרחשת.
כמורה דרך, אני בוש בכל פעם מחדש מההבדל בין חיפה לערים אחרות.
באר שבע, אשקלון, אשדוד, נתניה וכמובן ערי המרכז.
חיפה היא עיר שכמעט אמנות רחוב,
הגנים מיושנים.
במדינה שכל הזמן גדלה באוכלוסייתה, חיפה ממשיכה להתכווץ או לקפוא.
הארנונה הגבוהה בארץ, מממנת השקעות ענק במייזמים גרנדיוזים: מטרונית, איצטדיון, רכבל.
וכך הכבישם אינם ניסללים, הבורות גדלים, המדרחות פשוט דוחות, ולהכעיס, זה בולט במיוחד ברחובות הכי נחשבים (ראה הרודיאו בשדרות הצבי).
מצב מחיריי הנד"ן מתמצת את הסיפור כולו: בסדר גודל, דירת 3 חדרים במרכז עולה 3 מיליון, בירושלים 2 מיליון ובחיפה מיליון.
לכן, כמאמר הכתבה, האוכלוסיות שמצטרפות אליה עושות זאת מחוסר ברירה.
ומי שהרירה בידו, צעירים כמשל, עוזבים.
ככה לא בונים עיר!
תודה על המאמר.
גדלתי בבת גלים בשנות ה50 וה60 ממש על הטיילת של אז, לפני ההרחבה. היתה לנו שם ילדות מאושרת. השכונה חדרה לכולנו עמוק לנשמה. במשך השנים הורי עברו מבת גלים, לרחוב המגינים. ומשם לרמת הדר, לאחד מרבי הקומות. אומנם הנוף מהדירה בקומה ה17 היה משגע, אבל המקום היה חסר נשמה. אני חיה כבר הרבה שנים בלוס אנג'לס . בכל ביקור מולדת, אני יורדת לבת גלים. כואב היה לראות את ההזנחה של השכונה . לא מובן איך פנינה כזאת על שפת הים, נישארה כל כך עזובה. לאחרונה שמעתי שיש עניין מחודש בשכונה, וזה מחמם את ליבי.
חבל שתגובתי על הגלותיות שלך נמחקה. היהודי אצלך תמיד גלותי מול אוטנטיות ואדי ניסנס וסליב וכו'. זו תסמונת קשה בלתי ניתנת לריפוי אצל השמאלנים הגלותיים ואני מציע שתארזי לאוטנטיות שלך בברלין ובודפשט. יש גבול כמה נהי אפשר לסבול ממר"צ ועשר השנים בהן הורחקתם ממועצת העיר היא שגשגה תרבותית מכל זמן שבו ניסיתם לנכס זאת דרך הנציגים שלכם, שאותם אף תיבור בעיר לא רצה עד להטעיית הציבור על ידי צירופו של דב חיון שגם אותה סומך על הציבור שיתקן בבחירות הבאות. אתם פשוט לא ראויים.
כתבה מאוד מעניינת מזכירה נשכחות תודה
חסרה לדעתי התייחסות לפארק הכט, גן לאומי שקמונה, הפוד-טראקס לאורך טיילת שקמונה והחיבור בין טיילת הבהד ועד חוף הסטודנטים.
רצועת החוף שנפתחה מאז הקמת פארק הכט הוא אחד השינויים המשמעותיים שקרו בעיר בעשור האחרון.
הדר מתנ ביום שבתי הקולנוע שהיו בה מתו אחד אחרי השני , אחריהם הלכו הפלאפלים ברחוב החלוץ שעשו כסף מכל סרט טוב שהוקרן .. ימי העצמאות שנחגגו ברחוב הרצל עברו לבמות בידור שכונתיות , החנויות הקטנות לא יכולות להתחרות בקניונים ונסגרו .. אז אולי יש למה להתגעגע אבל קשה יהיה להחזיר עטרה ליושנה
אהבתי את הכתבה.
חבל שלא כתבת על מרכז זיו בנו"ש.
מקום תוסס ביום ועוד יותר בערבים.
עם מסעדות רחוב ופאבים.
מרכז זיו שומר על יציבות של פעילות מאז שאני זוכרת את עצמי. אני ילידת נוה שאנן משנות ה-60 ומרכז זיו תמיד היה שוקק ומעול לא הגיע למצב של הדרדרות והפיכתו לשטח הפקר כמו או שתיארתי מתוך כוונה להראות שאפשר להפוך מצב מייאש למציאות מרגשת ותוססת. אני רק יכולה לשמוח על כך ולקוות שנוה שאנן ומרכזיה רק יגדלו ויפרחו בהוויית חיים פלורליסטית ומעניינת.
התבלבלת גילה…
התעוררות איזור תלפיות החלה לפני הקדנציה הנוכחית אבל קיבלה את התנופה הרצינית בשלוש השנים האחרונות עם הקמת הפרקלטים שהביאו עוד ועוד מקומות אוכל. שיפוץ הבסטות והגגונים וגולת הכותרת, שיפוץ הבניין ההיסטורי של השוק- מהיפים בבנייני ה"באוהאוס" בעולם.
מתי נפתחו עשרות הברים והמסעדות בעיר התחתית? עשי את החשבון… ממתי מוצפים אתרים חברתיים בפוסטים של אנשים מחוץ לחיפה שמגיעים ומתמוגגים ממה שהעיר מציעה?
ונחל סעדיה עובר טיפול ושיקום בעודך מטפטפת רעל בכתבתך…
"רה״ע עינת קליש רותם: ״ידע כל עבריין כי אזור מפרץ חיפה סיים את תפקידו כאתר השלכת פסולת פיראטי. נמשיך לפעול בנחישות לשיקום נחל סעדיה, שהינו נחל בעל ערך אקולוגי גבוה ואחד מבתי הגידול הרגישים ביותר בחיפה״.
עובדי מנהל התפעול של עיריית חיפה החלו בפעולות נקיון יסודי באזור, במסגרתן מתבצע פינוי של פסולת בניין, הפזורה לאורך הנחל.
בנוסף, תוגברו פעולות האכיפה כנגד מזהמי הנחל, והן כוללות בין היתר: מתן דוחו״ת, הגברת סיורים ומארבים ושימוש באמצעים טכנולוגיים חדישים."
שבת שלום.
אירית יפרח מצחיקולה שכמותך, מרגישים שאת לא ממש חיה בחיפה אלא בצוות התגובות של קליש.
באפריל 2021 הובאו שני הפרקלטים לשוק תלפיות ולדברייך חוללו את המהפך ממסעדה וחצי לאזור בילויים נחשק, כלומר בניכוי תקופת ההסגר של הקורונה ובהתייחס שזה קרה שנתיים וחצי לאחר שעינת נכנסה לשכת ראשות העיר אז לדברייך ב-8 החודשים האחרונים צמח וזינק הביקוש לבילויים בשוק תלפיות רק בגלל שני פרקלטים שמשרתים שתי מסעדות. כנראה שבשוקתלפיות פותחים עסקי אוכל על בסיס הציפייה לפרקלט. לא קשור לתעוזה אישית, ללקיחת סיכונים והשקעה כספית.
אם תרדי ממרכז הכרמל לשוק, תוכלי לראות ממסעדות ועסקים שנפתחו ללא קשר לפרקלטים, למרות צו הסגירה הלא הגיוני לגג סירקין 21 (שבוטל מיידית על ידי בית הסמשפט) וההתעלמות מקרן הדרים ופעילות סירקין 5, מצב הביטחון והניקיון המדורדר שללא פעילות אזרחית ותושבים אכפתיים לא היה עולה על הפרק ותודעת העירייה. כרגע לרוב בהודעות דוברות, צילומים מגוחכים של קליש מטייל בשוק ופחות מדי מעשים.
שיפוץ מבנה השוק. היית שם לאחרונה? הדבר האחרון שאפשר להרגיש במקום זה שמשהו משופץ או את תוצאותיו של השיפוץ הלא מורגש.
פוסטים ובלוגים. מציפים את הרשת? את מדברת על צבא הבלוגרים המיובא של אלירן טל? כתבות ממומנות בדה מרקר? כי את אלו איני רואה. אבל אכן יש פוסטים ובלוגים ואפילו אני הובלתי כמה סיורים וכותבת בלי הפסק על המקומות האלו. מה זה קשור לקליש או פעילותה? בדרך כלל מה שרואים שם זה את חוסר נוכחותה של העירייה הנוכחית ואת מחדליה מול היזמות העיסיקית האישית והקהילתית שקמה למרות קליש וניהולה הכושל. כדאי לך לשמוע מה מדברים עליה בשטח. זה ממש מביך.
נחל סעדיה עובר שיקום וטיפול? בוקר טוב, לאחר חודשים רבים של התעלמות ממאבק נחוש של אריק דרובוט שאמר על פינוי הגרוטאות האחרון שנעשה תחת הוראת המשרד להגנת הסביבה וביקורת קשה על קליש שכרגיל תופסת טרמפ על עבודת אחרים ומנסה להציג את הוראות המשרדים והרשויות, שמכריחים אותה לפעול – ליוזמה שלה. אבל הציבור יודע את האמת.
זה הציטוט של דרובוט עצמו. קראי בבקשה:
אריק דרובוט, מוביל המאבק לשיקום נחל סעדיה, היה הרבה פחות נלהב מהודעת העירייה, בלשון המעטה: "זה ספין שחבל על הזמן. עיריית חיפה עושה בעצם מה שהמשרד להגנת הסביבה הורה לה לעשות, והיא התחייבה לעשות זאת באוגוסט. בשבוע שעבר התקיימה נפגשנו כמה פעילים למען הנחל עם השרה להגנת הסביבה תמר זנדברג, השרה הבהירה שהמשרד יפעל בנחישות מול הרשויות והגורמים האחראים על זיהום הנחל. כרגע, המשרד פועל מול עיריית חיפה בדרישה לפנות את פסולת הבנייה מהשטח ולהגברת האכיפה. במקביל, הוא פועל מול מזהמי המים. מה שהעירייה עושה כרגע זה פינוי פסולת בניין. קליש רותם הצהירה עוד באוגוסט שהם יפנו את הפסולת, אלא שמאוגוסט לא הגיע לכאן אף אחד מעיריית חיפה לעשות משהו".
אירית, זה הזמן לצאת מהרדיוס בין הסינמטק לבין דירתך שלידו ולהגיע למקומות עצמם, להכיר את העיר ולהבין מה קורה באמת ולא להגיב באופן מביך על בסיס הפנטזיות של קליש.
חיפה עירי היפה,מחוז ילדותי,העיר שעצבה אותי עד בגרות, עזבתי אותה ב1983 אבל היא תמיד בליבי,למרות שאני חיה בגליל העליון תמיד היא תשאר העיר שלי וליבי שם בשיקמונה היפה.
בכל פעם שחושבת על חיפה העיר בה נולדתי, עצוב לי לשמוע ולחוות בעצמי איך מקום כה יפה שבורך בים והרים אינו מתרומם נהפוך הוא אנשים צעירים עוזבים את העיר ועוברים למרכז הארץ, ולעתים גם הוריהם. בהמשך רוצה בקדנציה של חיי לראות איך עירי חיפה הופכת מושא לילדינו לרצות ולהמשיך לעבוד ולהתבסס בעיר ולא לנטוש עיניים לערים אחרות..
כתבה די עצובה על מצב העיר.
יש הרבה סיבות למה שקרה, להרס וההזנחה.
לא אפרט רק את זאת אגיד, שירידת קרנה של הדר והעיר התחתית קרתה בזמן כהונת שני ראשי הערים הקודמים שמשום מה חלק מהתושבים עדיין מעריצים אותם.
לעומת זאת רבים מהתושבים מאשימים את העירייה הנוכחית שכאילו חייבת לתקן את כל הליקויים כהרף עין.
זה לא עובד כך… כי להרוס זה קל ומהר, לעומת זאת לשקם ולבנות לוקח הרבה זמן, מאמץ וסבלנות.
אכן בתקופת שני הקודמים נעשו הרבה שגיאות בעיקר מאותה תפיסה שהכרמל הוא העיקר. יש לומר לזכותו של יהב שהוא פעל להחייאת העיר התחתית כשזיהה את התהליכים.
העירייה הנוכחית עסוקה בעיקר בלהתלונן על הקדנציות הקודמות אבל התכניות שלה להדר הן הרסנות ולגבי שאר חלקי העיר- הרי שהן לוקות באי הבנה מוחלטת ותפיסת טרמפ על יומות של אנשים פרטיים. הטוב ביותר שהעירייה לא תפריע אם היא לא מסוגלת לעזור.
סופסוף כתבה על ההזנחה שמצאנו בעיר שלנו אחרי 40 שנות היעדרות. המצב מזעזע בכל המובנים, ומלחמות הפוליטיקאים תופסות כלכך הרבה מזמנם שאין להם ראש פנוי לטפל בבעיות האמיתיות בעיר..
בלתי נסלח. צריך לעשות לווייה גדולה ועצובה לעיר יפהפיה שבזמנו התחרתה בנאפולי….
חלילה לוויה, הכתבה מדברת על כך שאת המקומות שדעכו אפשר לחדש בראייה עכשווית וזה קורה ובגדול