שרון אבו גולנדברג, אם ל-5 מחיפה, חתכה בבשרה החי כדי להציל מישהו אחר

יותר משנה וחצי חיכה שמואל שמלר להשתלת כליה שתציל את חייו, עד שהגיעה שרון אבו גולדנברג מחיפה.

בשיחה עם חי פה, גולדנברג, אמא לחמישה, מספרת על הדרך שעברה מפוסט בפייסבוק, עד לרגע הניתוח, על הסיפוק שבתרומה, ועל החיים שאחרי, עם כליה אחת.

היא בת 37, נשואה, חיפאית שורשית, גרה ברוממה. מעבר לחמשת ילדיה, היא מנהלת פעוטון בביתה. מג'נגלת בין לבין ועוד מצאה זמן לתרום. "אני חושבת שזו דוגמה טובה לילדים", היא אומרת בצדק.

מה הביא אותך לתרום כליה?

"את האמת, נתקלתי בפוסט בפייסבוק של מישהו שתרם כליה וזה הדליק אותי. מאז קפצו לי פוסטים בנושא, אמרתי לגיא שזה מאלוהים. גיא אמר לי – זה לא אלוהים, זה גוגל". היא צוחקת. "ברצינות, זה ממש דיבר אלי. הסיפור הזה, שאפשר להציל חיים, להציל משפחה, זה סיפוק אדיר, זה מרגש".

איך עובד התהליך?

הניתוח נערך בבלינסון בחודש שעבר, אבל תהליך הסינון התחיל כבר לפני למעלה משנה. "זה תהליך מאד ארוך, הייתי שנה וחצי בערך בכל מיני בדיקות. זה מתחיל מיום מיון, בדיקות דם, בדיקות כלליות, הרבה נופלים בדרך ולא מגיעים לסוף. אבל אני גם בחורה וגם צעירה, אני בשר טרי", היא מספרת בחיוך. "מלא בדיקות, ריאות, אולטרסאונד, לחזור על בדיקות, כל דבר אפשרי, בסוף יש גם בדיקה פסיכיאטרית, לראות שגיא לא מכריח אותי". גיא זה בעלה, שגם הוא תרם בעבר מח עצם. "אבל נשבעת לך, אני התרגשתי לפני כל בדיקה".

מה ריגש אותך?

"כל הודעה על זה שהבדיקות שלי תקינות, כל אישור של רופא, התרגשתי מזה". צריך להבין, חיים של בן אדם שמחכה להשתלת כליה הם לא חיים, הם מעבר מתיש מדיאליזה לדיאליזה. אני חיכיתי להודעה שהכל תקין, חיכיתי לרגע שאוכל לתרום".

היו מחשבות שניות במהלך הדרך?

"לא היו בכלל", היא קובעת. "לשנייה אחת לא. הרבה אנשים שאלו אותי שאלות כאלה מורידות: את לא פוחדת? מה יקרה עם אחד הילדים שלך יצטרך? אבל ידעתי שאני חזקה. לכל דבר היתה לי תשובה. בגלל שאני תרמתי, אם חס וחלילה מישהו מהקרבה הראשונה שלי יצטרך השתלת כליה, הם הראשונים בתור לקבל. התור להשתלת כליה מאד ארוך".

איך היה המפגש עם שמואל אחרי הניתוח?

"היה מאד מרגש, למרות השמירה על המרחק והבידוד, התחבקנו והתרגשנו ביחד". כנראה שהשתלה קושרת בין הצדדים, לנצח. "אמן שנהיה בקשר כולנו, עם התורמים, פעם בשנה לעשות איזה חג ביחד, אני מאד אשמח".

יש הבדל בחיים עם כליה אחת?

"לפעמים אני הולכת ככה, כזה עקום", היא אומרת בצחוק. "תוך 48 שעות הכליה שנשארת, מתפקדת כבר כשתי כליות. הגוף עושה את ההתאמה צ'יק צ'ק. מה אני אגיד לך? אם אני אצטרך כליה עוד כמה שנים, אני מאמינה שעד אז כבר ידפיסו כליות. אולי אני אקבל משהו יותר טוב", היא צוחקת.

שרון, כל הכבוד לך. מה תגידי לאלה שמהססים לתרום?

"שזה שבועיים של קצת לא להרגיש טוב, אבל זה מציל חיים, ולא רק של בן אדם אחד, זו משפחה שלמה. יש להם ילדים קטנים, אחים, אימהות", היא מתרגשת. "לא מהתייפייפות, אני מרגישה שלעצמי אני תרמתי, לא פחות מאשר שתרמתי לו. אני באמת גאה בעצמי".