יעל וינר יוספי מחיפה חובשת בכירה ונהגת אמבולנס במד"א

יעל וינר יוספי מהתנדבות ועד לראש צוות שטח.
יעל וינר יוספי הינה חובשת בכירה ונהגת אמבולנס במד"א. את דרכה בארגון החלה כמתנדבת נוער בתחנת יקנעם (מרחב כרמל) בצבא שירתה כחובשת במחנה 80. לאחר השחרור המשיכה להתנדב ובסיום הכשרה על נהיגה באמבולנס הוצע לה לעבוד בארגון.

יעל וינר יוספי:

זהו סיפוק רב להקדיש את עצמך לחיים של האחר, ישנה תחושה שקשה להסביר במילים, אנחנו עוסקים בהצלת חיים! בעיניי אין משהו שיכול למלא אותך יותר מלדעת שעזרת לבנאדם והוא חי היום בזכותך ובזכות הצוות המסור!

את דרכה בארגון החלה כמתנדבת נוער בתחנת יקנעם (מרחב כרמל) בצבא שירתה כחובשת במחנה שמונים ולאחר השחרור החליטה שהיא רוצה לעבוד בארגון בו התנדבה. מד"א הינו ארגון ההצלה הלאומי של ישראל, הוא כולל כ 1,850 עובדים וכ 14,000 מתנדבים אשר חלקם הגדול הם בני נוער ועד למתנדבים בגיל 75.

ההתעסקות בחיי אדם משפיעה רבות על העובדים והמתנדבים של מד"א. כיצד בתור מתנדבת נוער זה השפיע עלייך?

ההרגשה שאת עושה משהו משמעותי באמת בתור נערה גורם לך להתבגר מהר יותר, צריך להיות מאד בוגר מנטלית על מנת להגיע למקרים כמו שאנחנו מגיעים ולתפקד בצורה מיטבית. גם יש משהו "באקשן" ובאדרנלין שממכר אותך לעשייה הזאת ובמפגש עם המצבים שההתנדבות מביאה אליהם ומה שמתבקשים אליו בתור מתנדבי נוער. ההתבגרות קורת בליווי אנשי הצוות המבוגרים שמכשירים אותנו ומלווים אותנו במהלך ההתנדבות.

יש מקרים קשים שאת זוכרת עד היום?

מקרה קשה לא חייב להיות תאונות דרכים עם הרוגים או החייאות לא מוצלחות, אלא לפעמים זה מקרים בהם מגיעים לאנשים שמכירים. היה לי מקרה שהגעתי לחולה שהיה דמות חינוכית מאד מוכרת ומשפיעה בשכבת גיל שלי בבית ספר ולצערי הוא נפטר, זה משהו שתמיד ילך איתי לאו דווקא כזיכרון רע אלא כמשהו שמחשל ומבגר אותך.

רוב מתנדבי הנוער לא ממשיכים במד"א, פונים לכיוונים אחרים בחיים. מה גרם לך לרצות לעבוד במד"א?

זאת התאהבות במקצוע, בהתחלה רציתי להיות חובשת מתנדבת ואחר כך נהגת אמבולנס, אבל לאחר כמה מחשבות הבנתי שאין עוד מקום שנותן לי אפשרות להציל אנשים ולהיות שם עבורם. תחשוב על זה, אני לא מכירה הרבה מקומות עבודה שמשלמים לי כדי לעשות מה שאני הכי אוהבת.

מה מבחינתך השוני בין מתנדבת נוער בארגון לעובדת בארגון כנהגת אמבולנס?

כנהגת אמבולנס יש לי הרבה יותר אחריות, בסופו של דבר אני ראש הצוות. בנט"ן (בניידת טיפול הנמרץ). אני עובדת בצמוד לפראמדיק שהוא ראש הצוות אבל גם כאן ישנה אחריות מרמה של ידע רפואי ורמה מקצועית, ניהול הצוות, לדאוג שהחולה או הפצוע יקבלו את הטיפול הטוב ביותר. בנוסף לאחריות יש גם צוות לנהל שזו משימה בפני עצמה, אני צריכה לחלק הוראות, להאציל סמכויות ולדאוג שכל אחד מבצע את זה כמו שצריך. זה גם יותר אינטנסיבי, אני היום מגיעה למשמרות בתדירות יותר גבוהה ואני מגיעה לעשרות מקרים בשבוע ולכולם אני רוצה וצריכה לתת את ה101% שלי.

את חווה קושי בלהיות נהגת אמבולנס כאישה?

אין ספק שזו עבודה מאתגרת, אבל ההשקעה הפיזית היא לא העיקר. תפקיד נהג האמבולנס לרוב נתפס כתפקיד גברי אך היום יש לא מעט נהגות אמבולנס שעושות עבודה מרשימה. הפן הפיזי מתחלק בין אנשי הצוות ואנחנו לוקחות חלק מלא גם בזה, העיקר הוא הטיפול, ההבנה והגישה. ואני חושבת שבתור נשים זה מקנה לנו יתרונות לא מעטים.

את היום בוגרת תואר ראשון בחינוך וסטודנטית לתואר שני בחינוך, איך התואר מתקשר לעבודה שלך במד"א?

אני חושבת שזה מפגש בשני אופנים. הראשון זה העבודה עם בני הנוער, במפגש איתם אני מביאה את הידע שרכשתי ורוכשת בלימודי החינוך ומבינה את המקום המשמעותי שלי בעבודה היום יומית שלי איתם. מצד שני, יש את העבודה היום יומית עם אנשי הצוות השונים, המטופלים והסביבה שלהם. אני חושבת שאני מצליחה להבין ולגשת אליהם טוב יותר מהמקום של בוגרת תואר ראשון בחינוך וסטודנטית לתואר שני בחינוך, כלומדת על טבע האדם והסביבה שלו והגישה אליהם.