שתיקה שלא שווה זהב • פרשנות • גילה לבני-זמיר

עוד רגע, ויום הכיפורים תש"ף ישכון במחוזותינו. השקט המופלא יישרה אט אט על העיר, הנהימה המתמדת שעולה מהנמל, מכבישי העיר ומהווייתה העירונית של חיפה – תלך ותדעך, עימה ייאלמו שאר הרעשים המוכרים והיומיומיים. אני מאוהבת בשקט של יום כיפור. נוכחותו ועוצמתו היא נכס יקר מציאות. אני מצפה לדממה המוחלטת (כמעט), שמופרת מפעם לפעם ביללת חתול, נביחת כלב או ציוץ ציפור. גם חילונית כמוני לא רוצה להזיז את מכוניתה ביום הזה, עוברת לדבר בקול חרישי במודל ספרייה, ומשתדלת לשמור על דממת אלחוט.

לשקט יש קול ייחודי משלו

שקט הוא ערך אנושי ותרבותי שכולנו משתוקקים לו גם אם לא תמיד ברור לנו. זהו שקט נפשי, שמפנה מקום בראש ומכבה את הרעשים המיותרים המתישים אותנו. "שלח לי שקט", כתב ערן צור. סיימון וגרפונקל כתבו בשירם Sound of silence, שלשקט יש קול ייחודי משלו.  אמנם מי שגרים בעיר לא יכולים לצפות לשקט פסטורלי של פרוור או כפר, אבל גם בעיר, לא חייבים לשים את היד על צופר ההגה ולצפור בכעס, רק בגלל שהמכונית שלפניך מתמהמהת בשנייה או שתיים, צפירות מכונית גם לא תזזנה אוטובוס שנחסם או משאית שנתקעה, זיקוקים וחזיזים בשעות הלילה המאוחרות, לא גורמים לנו לעלוז, קריוקי על המרפסת לא הופך אף אחד לזמר, גם אם הוא ניקול ראידמן, אלא רק מטריף את השכנים שמסביב, הפעלת מוסיקה בפול ווליום, לא משמחת את אף אחד ולא משכנעת שמתקיימת כרגע בשכונה מסיבת יער או הופעה של עומר אדם. זה מיפגע לכל דבר.

אכן, לא פעם שתיקה באמת שווה זהב

שקט זו גם היכולת לשתוק. "יפה שתיקה לחכמים" נאמר במסכת פסחים פרק ט' דף צ"ט. האימרה ממשיכה ב: "קל וחומר לטיפשים". אם אין לך שום דבר נכון וחכם לומר אז עדיף לשתוק. בספר עמוס פרק ה' נאמר: "לכן, המשכיל בעת ההיא – ידום" והמילון העברי מפרש אותה "בזמנים לא טובים עדיף לשתוק ולא להתערב". אכן, לא פעם שתיקה באמת שווה זהב. אבל גם המלך מידאס, שהגשים את משאלתו להפוך לזהב כל מה שהוא יגע בו , הבין מהר מאוד שאי אפשר לחיות במציאות שבה הכל הופך לזהב במגע ידו. ספוילר למי שלא מכירים את האגדה, לאחר שהמלך מידאס הפך לזהב כל דבר שנגע בו: מזון, משקה וגם את ביתו, אותה ביקש לחבק, הוא פנה לעזרת האלים, ששלחו אותו לטבול במימי נהר הפקטולוס וכך הוסר ממנו הכישוף.

לשתיקה מתעלמת יש רעש משלה

אבל שתיקה היא גם אקט אלים. תשאלו איך שתיקה יכולה להיות אלימה? חישבו על חרם. חכמינו הבינו את העוצמה שבהתעלמות מקיומו של אדם והפכו זאת לסנקציה הלכתית מאיימת. מי שעברו בילדותם חרם כיתתי, מבינים כמה נורא זה כשפונים לדבר עם הילדים בכיתה ונענים בשתיקה, כאילו הפונה אינו קיים ואינו נשמע. איך התעלמות של חבר או חברה ואי יצירת קשר עין, הופכים למצוקה קשה. לא סתם אומרים: "שתיקה רועמת". לשתיקה מתעלמת יש רעש משלה והוא קשה יותר אפילו מגערות.

מתבצרת בשתיקתה

בשנה החולפת והראשונה לכהונתה, ראש העירייה שלנו – שתקה. היא סרבה לענות לשאלות שהופנו אליה ע"י התקשורת, תושבים ושל חברי מועצת העיר. היא התבצרה בשתיקתה כאילו אינה מבינה את משמעות המושג: נבחרת ציבור במציאות של שלטון דמוקרטי. ויותר מכך, כאילו אינה מבינה את פרדוכס השתיקה של נבחר ציבור, במציאות של נגישות פשוטה למידע ושיח ציבורי ברשתות חברתיות.

עיריית חיפה סרבה להגיב

לא ברור אם ראש העירייה של חיפה החליטה לעשות חרם על התושבים. היא כביכול מדברת אליהם, או יותר נכון מודיעה הודעות כאשר נחה עליה הרוח, בערוץ חד סיטרי. ברשתות חברתיות שהיא משתמשת בהן כמו פייסבוק, אינסטגרם (במיוחד להצגת עוגות ותבשילים מעשי ידיה להתפאר). ערוץ אחד מהם: הטוויטר, שהוא כידוע פופולרי בטירוף ונמצא בשימוש מתמיד אצל כל כל תושבי חיפה, מטף ועד זקן, כולל אלו שעברית אינה שפת אימם והם דוברי רוסית, אמהרית ערבית ואידיש גליציאנית. בתקשורת הסוקרת את חיפה השתרש כבר הביטוי: "תגובתה של עיריית חיפה תובא לכשתתקבל" או סתם "עיריית חיפה סרבה להגיב".

לא אוהבת תקשורת ששואלת שאלות

לא מדובר בנציגה ממנזר השתקנים שהתיישבה בלשכת ראש העיר. עינת קליש רותם יודעת ואף אוהבת לדבר כל עוד היא זו שמדברת, מכתיבה את הכללים והשאר מקשיבים. היא גם לא אוהבת שאלות הדורשות ממנה שקיפות והצגת עמדות גלויה, שבעיניה הן כנראה שאלות מציקות ונוזפת במי ששואלים אותן, במיוחד כאשר מדובר בנבחרי ציבור, המייצגים את התושבים ויושבים באופוזיציה במועצת העיר, המפנים שאלות  שיש בהן עניין לציבור. היא לא אוהבת תקשורת ששואלת שאלות אלא אם נציגי התקשורת הזו אוהבים אותה ושואלים את השאלות הנכונות-על פי דעתה. כבר למחרת ניצחונה בבג"צ אמרה לאסף ליברמן בראיון לרשת ב': תשאל את השאלות הנכונות ואז אענה.
אסף ליברמן אמר לה באותו ראיון, שאם תיבחר לראשות עיריית חיפה, תצטרך לענות לשאלות גם אם לא תמצאנה חן בעיניה. אמר ולא ידע מה הוא אומר.

מאידך, נדם גם קולה של ראש העירייה

מאז גרפה ניצחון פנטסטי והתיישבה בלשכתה, נדמו תרועות הפסטיבלים, הושתקו המוזות, סולקו דגלי גאווה, בוטלו המסיבות, קוצצו כנפיהם של מי שקיוו לפרוח בעיר והתחושה היא של עיר בחירום. מאידך, נדם גם קולה של ראש העירייה וכל הנסיונות לחלץ ממנה אמירה או תשובה עולים בתוהו. איננו שומעים מה יש לראש העיר שלנו לומר על מה שאנו מבקשים לדעת. היא אינה עונה לפניות תושבים, אינה עונה לתקשורת, צרכני המידע המגיע מהתקשורת המסורתית כמו מקומונים, עיתונים, טלויזיה ורדיו, אינם זוכים לשמוע את התייחסותה לסוגיות מטרידות הנוגעות לחיי היומיום בעיר, לשירותים הנגזלים מהתושבים או שאיכותם מדרדרת. אנו נמצאים בחוסר הבנה מה מכינה לנו ראש העירייה לעתיד לבוא, היכן אנו חיים ואיך מגשרים על הפער בין מערכת הציפיות שפיתחה בנו עינת קליש רותם המועמדות לראשות העירייה, לבין המציאות שיצרה עינת קליש רותם ראש העירייה בפועל ובכלל, איך יכול להיות שנבחרת ציבור אינה מיישמת את חובתה הבסיסית בשלטון דמוקרטי ואת הערכים להם הטיפה תמיד: שקיפות ציבור, חובת דיווח ושיתוף תושבים.

שום תגובה לשאלות ענייניות

יכול להיות שעינת קליש רותם משוכנעת ששתיקה שווה זהב – למרות התגובות הכועסות של תושבי חיפה, השוטפות את דפי הרשתות החברתיות ולמרות מורת רוחם של א.נשי תקשורת שהיו לצידה ועבורה בשנים שאף אחד לא ידע מיהי. כעת הם מדווחים שהם לא זוכים לקבל ממנה שום תגובה לשאלות ענייניות המופנות אליה דרך גורמי הדוברות.

אף אחד לא יבחר מנהיגה שעושה עליו חרם

אולם, אם נחזור רגע למלך מידאס, שמגע ידי הזהב שלו המיט עליו אסון ונרפא בטבילה בנהר, אני – לעומת יועציו של מידאס, ממש לא מייעצת לעינת לטבול במימי הקישון כדי להירפא מ"מגע הזהב" שלה בנושא ההתעלמות התקשורתית ומשאלות התושבים.  אני כן מציעה לה, שעל סף השנה השנייה לכהונתה, די בחישוב מסלול מחדש ובהחלטה להיות יותר קומוניקטיבית עם העם השוכן בחיפה, שבחר אותה וזכאי למנהיגה שלא רואה בדיווח, בתקשורת נגישה ודיאלוג מכבד עם הציבור – בזבוז זמן, אלא השקעה נכונה ביחסיה עם תושבי חיפה לביסוס מעמדה לטווח רחוק. הלא אלו התושבים שתרצה שיבחרו בה שוב בבוא היום. אף אחד לא רוצה לבחור את האדם שמתעלם ממנו ומקיומו. אף אחד לא יבחר מנהיגה שעושה עליו חרם.