בבניין שבו גרתי בצעירותי שוכנו כמה משפחות יוצאי אתיופיה שעלו במבצע שלמה. באותה התקופה לא הייתה קהילה מגובשת בשכונה שלי, ולמעשה לא הייתה שם קהילה כלל. חלקנו אווירת שכונה קלאסית המייצגת היטב את הנאיביות של טרום עידן הרשתות החברתיות. כל אחד הכיר כמה שכנים, וכל נער ממוצע זיהה את כל ילדי השכונה מהמגרשים. על אף זאת, ואולי באופן מפתיע, הייתה לנו כנערים וכנערות צעירים תודעה ורגישות מאוד מפותחות ביחס לטריטוריות הקיימות בחיפה. הטריטוריות הללו כללו תמיד כמה רחובות או שכונה אחת. וניתן היה לציין במדויק את השנייה בה השתנתה התחושה בגוף כשיצאנו מגבולות הטריטוריה המוכרת לנו אל שכונה אחרת בעיר. בתקופה ההיא החלוקה הזו לטריטוריות דווקא יצרה תחושה של סדר ושיווי משקל לא רק עבורנו אלא גם עבור מקבלי ההחלטות.
שיווי משקל
אבל בהתאם לטבען של מערכות חברתיות, הרי ששיווי משקל הוא מצב מדומיין. טבען האמתי של מערכות הוא דווקא לצאת משיווי משקל, לתקן את עצמן ולשפר את עצמן כל הזמן. גם בהתנהלות של עיר אין רגע דל מבחינה זו. הפרות בשיווי המשקל הן השגרה וניתן לזהות אותן בנקל. למשל כאשר פתאום מציבים מחסום בכניסה לשכונה, או כאשר מתחיל להיות מסוכן להיכנס לשכונה מסוימת כבר בשעות הערב, או כאשר משתנה ההרכב העדתי של השכונה בקצב מהיר מדי.
"הכל בסדר" אתנו
כאשר משפחות העולים מאתיופיה נכנסו לבניין שלנו לא חשתי בשום הפרה בשיווי המשקל. אני אמנם זוכר בבירור כיצד התרשמנו עמוקות מכך שמדובר בשכנים שקטים וצנועים מאוד. אבל האמת היא שמעבר לכך לא ידענו עליהם דבר, אפילו לא את השמות שלהם. נראה שזה נתן לנו להרגיש שהכל בסדר איתם, כלומר שהכל בסדר אתנו. הייתה לנו תחושה שהם לא עושים גלים מכיוון שהם מצאו את המקום שלהם מבלי לקחת דבר מהמקום שלנו. אפילו הנערים והנערות שלהם הוציאו רישיון נהיגה לפנינו. כך שבאותו הזמן, לפחות מבעד לעיניו של נער צעיר, הייתה תחושה שהם ממש הפכו לחלק מהשכונה למרות שלא בדקנו האם גם הם מרגישים כך.
הגבולות נקבעו בשקט
בדיעבד אני מצר על התחושה הזו, מכיוון שהמשפחות הללו מעולם לא הפכו באמת לחלק מאתנו. אמנם לא דרשנו מהם דבר וגם הם לא דרשו דבר מאתנו. אבל העובדה שהסתפקנו לרוב בהנהון הדדי מנומס כדי להעביר את כל המסרים שצריך אומרת שלא התאמצנו מספיק. לימים הבנתי שמה שבאמת קרה הוא שבתוך הבניין שלי נוצר גטו קטן. לא כזה שיש בו רעש, כעס והתנגדות, אלא כזה שבו הגבולות נקבעו בשקט ומבלי להרים את הקול.
השקט נוח לצד אחד
הקליטה של יהדות אתיופיה לא הסתיימה. ייקח עוד שנים רבות עד שנוכל להשלים את המשימה הזאת יחד. אני לא יודע איזה ציון דרך יומצא כדי לציין את השלמת הקליטה הזו, אבל ברור שיהיו לא מעט מתחרים על הרגע הזה בהיסטוריה. הרי כבר הכריזו על הקצין האתיופי הראשון, מונו כבר שתי שופטות אתיופיות ועוד כהנה וכהנה כלות וחתנים יתווספו וישמשו לכולנו כעלה תאנה. קליטה מוצלחת לא מתבטאת בכל אלה, צריך להתאמץ הרבה יותר על מנת לגרום לכולם להרגיש שייכים. צריך לעשות עוד הרבה על מנת שלא נטעה לחשוב שכמה פרצופים המחייכים אלינו בשקט מעידים על קהילה שלמה. הרי שקט עשוי להיות מאוד נוח, אבל לפעמים מסתבר שהוא נוח רק לצד אחד.
בדוק מי מהן עושה עיניים
הקליטה המוצלחת במדינת ישראל נגמרה באותו רגע כשהכריזו ששיטת כור ההיתוך (עם כל השגיאות שעשו בעבר) זאת שיטה פסולה. מאז כל עלייה התחילה להסתגר מעבר לכתלים העדתיים שלה. שיטת העליה הישירה החליפה את שיטת העליה התומכת דרך מרכזי הקליטה. והכוונה היא לא למקום המגורים בלבד אלא גם להסתגלות ההדרגתית במציאות הישראלית המורכבת (להיפך משיטת הקליטה הישירה שהיא מהווה "לזרוק במים את התינוקות שלא ידעו לשחות
ע"מ שיצילו את עצמם") וספיגת הרוח הישראלית ע"י העולים החדשים. כי על הפיכת רוח ישראלית למהות השקפת העולם של העולה החדש מבוסס הרעיון הציוני.
הזנחת טיפוח הרוח הישראלית ומכירת העולים לרעיון סקטוריאליות זאת הסיבה לכישלון הטוטלי של מדיניות העלייה ב25 שנים האחרונות. העלייה מבריה"מ ומדינות חמ"ע לא הסכימו עם הבדידות הרוחנית בתוך שכונות הקליטה הישחרה. "הרוסים" התנגדו, התווכחו עם כל העולם ואשתו, כך שלא פעם אחת צעקו להם בתגובה: "תתביישו. תראו אילה מתוקים יוצאי אתיופיה. מרוצים מכל דבר. ואתם הרוסים הבולשביקי שיודעים רק לעשות מהפכות ואלימות, אתם תמיד כפוי תודה". ובדיעבד מסתבר שזה שהעולים חבריה"מ ומדינות חי"ע לא הסכימו עם ההתנסות והשטחיות ביחס של הסביבה אליהם, שמר על הרוח והעתיד שלהם: הם הקדישו כל המאמצים לחינוך הילדים כך שיביאו איתם האג'נדה ברורה: טוב או רע, אין דרך חזרנץה ואנחנו כאן בזכות ולא בחסד.
וזה שהעולים השקטים מאתיופיה לא התנגדו בדרך הפיכת השולחנות כמקובל בארץ, השקיט את הדאגות של הממסד להתאים לגמרי ליפי נפש שכל הדאגה שלהם הייתה שיהיה שקט ונוח בחיים לצד השקופים. השקט היה יותר חשוב מהאמת. עד שהגיע רגע ההתבגרות וההבנה המרה של קהילת יוצאי אתיופיה שהם יישארו שקופים לנצח. וכמו בכל גיל טיפש עשרה צצו הבעיות של ההתמודדות עם העולם החיצוני העוין. וכאן היה צריך שהממסד יתעורר ואיתו כל אחד מאיתנו. היה צורך אז להתבונן ולראות מה קורה ואיך לפעול הלאה. אבל כל אחד מאיתנו עסוק בעצמו ובכך אנו באמת עוזרים למדינה ולחברה. אבל הממסד שחייב להתמודד עם בעיות החלשים מבינינו, נכשל במילוי תפקידו. הממסד לא רצה להתאמץ יותר מדי והחל באפלייה המתקנת הנוחה בתור איפור החוזרים אך מבישה מבחינת היחס שלא בגובה העיניים. החלו מהר להמציא פתרונות יש מאין וברור שהם לא עבדו כי הם הוציאו ע"י אותם האנשים שהעדיפו לראות עולי אתיופיה כשקופים. בעוד ששורש הבעיה נשאר אותו דבר: ישנם בחברה קבוצות אוכלוסיה שאפילו אחרי 40 שנים לא מסוגלות לבד לצאת לדרך המלך, בעוד שהמדינה מכרה את הזיכיון לטיפול באוכלוסיות אלה לכל מיני אירגונים עם אג'נדת אנטי ציוניות מובהקות. כך שגם הטיפול בעלייה של יוצאי אתיופיה נפל לידיהם של אותם אירגונים. מה שאנו ראינו בימים האחרונים זה שילוב הורס של איבוד רב שנתי של מדיניות קליטת העליה ע"י ממסד המדינה אשר שכח לגמרי שהעליה הייתה תמיד בבסיס האידאולוגיה של מדינה ציונית, מחד, ופעילות העמותות הפוליטיות האנטי ציוניות בקרב הנוער יוצאי אתיופיה, מאידך. אם המצב מסוג זה יימשך, קשה לתאר לאיזה עימות הדבר עלול להביא.
ד"א הדבר הוא נכון גם לגבי סקטוריאליות שליברמן דוגל בה ב10 שנים אחרונות והארס שהוא מחדיר לראשם של עולים דוברי רוסית, חדשים כוותיקים. מספיק לצפות בקליפים שמקורביו מפיצים ובהם מסבירים שמדינת ישראל עוצרת בזדון את ההתקדמות של עולים דוברי רוסית ופוגעת בזכויות שלהם רק בגלל היותם "הרוסים". זה בדיוק אותה מיתולוגיה שהארגונים בעלי צוויון פוליטי אחר החדירו לראש יוצאי אתיופיה.
חובה לשים קץ לסקטוריאליות של העליה בישראל. הגיוון התרבותי הוא כן נחוץ אך השייכות לרוח הישראלית חייבת להיות במקום הראשון. לא סתם אמרו מלכתחילה "עברי דבר עברית!"
אחת הפרשנויות המעניינות יותר שיצא לי לקרוא על כל הבלגן של הימים האחרונים. אכן, כבת עולים מחבר העצים מאוד קוממה אותי המחאה הנוכחית. הרי ההרגשה היא שלעלייה שלנו נתנו פחות, אך הצלחנו (עליית שנות ה90) להתאקלם היטב בחברה הישראלית וזאת תוך שמירה על הציוויון ה" רוסי" של הורינו. כנראה שאפליה מתקנת, שמשפילה במידה בה היא " מתקנת " היא לא יותר מאיפור הסוואה להסתיר את החוסר יכולת או חוסר רצון להתמודד עם שורש הבעיה.
צודק!