השנה השלישית לטבח ומאורעות השבעה באוקטובר משאיר את קהילת הלומדים והמורים בהתמודדות עם פוסט טראומה לצד חינוך לזיכרון. כיצד מציינים את טבח השבעה באוקטובר בתיכונים בעיר, האם בתי הספר נזהרים מלגעת באירועי השבעה באוקטובר כדי לשמור על התלמידים, או שמתאפשר עיבוד רגשי שמפגיש כאב עם ראיה לעתיד וגם כיצד לדעתם צריך להראות יום זיכרון לאומי לטבח השבעה באוקטובר במערכת החינוך.
פנינו למנהלי בתי ספר תיכונים בחיפה וטירת הכרמל כדי ללמוד, ממנהלים ותיקים וחדשים האמונים על עיצוב חינוך הנוער, על ההתמודדות בתוך הקהילות שלהם עם זיכרון טבח השבעה באוקטובר.
ורד אזערי, מנכ"לית תיכון אליאנס חיפה:
כיצד בית הספר מציין את טבח השבעה באוקטובר?
באליאנס חיפה בחרנו לציין את אירועי השבעה באוקטובר מתוך תפיסה שהזיכרון אינו רק מבט לאחור, אלא גם מעשה חינוכי של אחריות, שייכות ובניית עתיד.
השנה קיימנו מגוון פעולות הנצחה וזיכרון: על גשר בית הספר נתלה שלט זיכרון ולצידו התקיים מעמד שכבתִי שאפשר עצירה, התייחדות ושיח. הוצב מיצג הנצחה במרחב הבית־ספרי, התקיימו טקסים ושעות חינוך, ונערכו מפגשים משמעותיים עם אנשים שנושאים עמם את סיפור האובדן וההתמודדות.
בין המפגשים התקיים מפגש עם סבין תעסה, שאיבדה בשבעה באוקטובר את בעלה ואת בנה, וכן מפגש עם ליעד ברעם, אב שכול. המפגשים הללו לא נועדו רק לספר את סיפור האסון, אלא לאפשר לתלמידים לפגוש עדות אנושית, להקשיב, לשאול, להבין את משמעותה של ערבות הדדית ולחבר בין זיכרון אישי לזיכרון לאומי.
באופן הזה אנו מבקשים לקיים חינוך לזיכרון שאינו מסתפק בטקס, אלא נוגע באדם, מחבר לחברה ומזכיר את אחריותנו לעצב סביבה אנושית, רגישה ומיטיבה.
האם עברתם מהתמודדות עם טראומה לחינוך לזיכרון?
אני חושבת שאין מדובר במעבר חד, אלא בהרחבת האחריות החינוכית. בשנה הראשונה לאחר השבעה באוקטובר, עסקנו קודם כול בהחזקה: ביצירת תחושת ביטחון, במענה רגשי, בקשר אישי ובהבנה שהקהילה שלנו מתמודדת עם מציאות מטלטלת. גם היום הטראומה לא נעלמה. היא קיימת במשפחות, בשיח הציבורי, בזיכרונות של תלמידים ואנשי צוות ובחוויות של אובדן, מילואים, חרדה וחוסר ודאות.
לצד זאת, אנו נמצאים היום גם במקום שבו מוטלת עלינו החובה לחנך לזיכרון. חינוך לזיכרון, בעיניי, הוא חינוך לערכים: לאנושיות, לאחריות, לרגישות לזולת, לחוסן, למעורבות וליכולת לקום מתוך משבר. זהו חינוך השואל לא רק “מה קרה?”, אלא גם “מה אנו בוחרים לעשות עם הזיכרון הזה כאנשים וכחברה?”.
זו בדיוק רוח אליאנס: בית ספר המאמין שכל אדם יכול, ראוי וזכאי, ובית ספר המבקש לקדם אדם, חברה וסביבה. הזיכרון מחייב אותנו לראות כל אדם, להקשיב לסיפורו, לשמור על כבודו ולחזק את יכולתו להיות חלק פעיל בחברה.
האם בית הספר צריך להגן על ילדים מפני זיכרונות קשים או לאפשר לגעת בהם ולעבד אותם?
בית הספר צריך להיות גם מקום מוגן וגם מקום שמאפשר לפגוש מציאות מורכבת. ילדים ובני נוער אינם חיים מחוץ למציאות הישראלית: הם שומעים, רואים, חווים ושואלים. תפקידנו אינו להרחיק אותם מכל קושי, אלא לאפשר להם לפגוש את הקושי באופן אחראי, בטוח ורגיש.
כאשר עושים זאת נכון, בית הספר מעניק לתלמידים שפה. הוא מאפשר להם להבין רגשות, להבחין בין עובדות לשמועות, להקשיב לעמדות שונות, לחוש שייכות ולהבין שאינם לבד. הוא גם מלמד אותם שלצד כאב ואובדן קיימים רעות, התגייסות, נתינה, אחריות אזרחית ויכולת לבנות מחדש.
זו תפיסה שמתחברת ליעדי אליאנס: שלומות לצד פעלתנות. אנו רוצים שתלמידינו יחושו בטוחים, שייכים ובעלי ערך, ובו בזמן, שיהיו אנשים פעילים, חושבים, רגישים ומעורבים, המסוגלים להשפיע על החברה ועל סביבתם.
הרב אופק מאיר, מנכ"ל מרכז חינוך ליאו בק, חיפה:
האם בית הספר עבר מהתמודדות עם טראומה לחינוך לזיכרון?
עדיין לא. מוקדם מדי לדבר על השבעה באוקטובר כעל זיכרון בלבד. החברה הישראלית עדיין מצויה בתוך הטראומה, בתוך האובדן ובתוך השלכות המלחמה. תפקידנו כאנשי חינוך הוא ליצור עבור התלמידים עוגנים נפשיים, רוחניים ושכליים שיאפשרו להם להכיל את הכאב, לתת לו מילים ומשמעות, ובהדרגה גם להאמין שאפשר לרפא ולתקן. בעיניי, עיבוד הזיכרון איננו השלב שאחרי הטראומה; הוא אחת הדרכים המרכזיות להתמודד איתה. ליאו באק הוא לא רק בית ספר אלא מרכז קהילה וחלק מקהילה, וככזה הוא אחד מהכלים שיש לקהילה להתמודד עם הטראומה.
האם בית הספר צריך להגן על ילדים מפני זיכרונות קשים או לאפשר להם לגעת בהם ולעבד אותם?
בהתאמה לגיל וברגישות גדולה, בית הספר חייב להיות מקום שמאפשר לפגוש גם זיכרונות קשים ולעבד אותם. כך אנו עושים ביום השואה וביום הזיכרון, וכך נצטרך לעשות גם עם השבעה באוקטובר. אבל אסור שהזיכרון יסתכם בכאב ובאבל. חינוך לזיכרון צריך לשאול אילו ערכים אנחנו מבקשים להצמיח מתוכו: אחריות, אזרחות, ערבות הדדית וסולידריות. "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ" אומר יהודה – אחריות מתחילה ברגע שבו אדם מפסיק לומר מה אחרים צריכים לעשות ואומר: אני אחראי.
כיצד היית רוצה שייראה יום הזיכרון לטבח השבעה באוקטובר בשנים הבאות?
יש תאריכים שנכנסים לספרי ההיסטוריה ויש תאריכים שנכנסים לגוף ולנשמה. השבעה באוקטובר יישאר איתנו לעד, אבל במסורת היהודית זיכרון לעולם אינו רק נחלת העבר. "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" הוא ציווי שהופך זיכרון לאחריות מוסרית. לכן הייתי רוצה שבכל שנה נשאל לא רק מה אנחנו זוכרים, אלא מה אנחנו עושים עם הזיכרון: האם הכאב יוליד פחד ושנאה, או אחריות, חסד וסולידריות? איננו יכולים לחזור לשישה באוקטובר; השאלה החינוכית היא איזו חברה ואיזו מדינה נבחר לבנות מכאן והלאה.
רן סבג, מנהל בית ספר דרכא-קמפוס למדעים ואומנויות, טירת כרמל:
כיצד בית ספרכן מציין את טבח השבעה באוקטובר?
העיקרון המוביל שלנו בציון היום בבית הספר הוא חיבור בין זיכרון אישי, למידה ערכית והסתכלות קדימה. הפעילות נפתחה בעיבוד ראשוני של הזיכרונות והתחושות האישיות מאותו בוקר. לאחר מכן התלמידים נחשפו לתנועת ההנצחה דרך סטיקרים, הקשיבו לשיר 'דרישת שלום' של שלומי שבת וחקרו את סיפורי החיים שמאחורי הסטיקרים. התלמידים כתבו דפי זיכרון וחיברו אותם ללוחות קאפה בית-ספריים שהפכו ללוחות הנצחה וצוואות של תקווה. בחלק הבא עסקנו ב'ברית גורל' דרך צפייה בסרטונים על דמויות גבורה וסולידריות (כדוגמת אלחנן קלמנזון, ענר שפירא וענבל ליברמן), וסיימנו ב'ברית ייעוד' – סדנה כיתתית לניסוח אמנה ערכית ומצפן כיתתי של ערבות הדדית ואחריות חברתית בהשראת הנופלים והנרצחים."
האם אתה מרגיש שבית הספר עבר מעיסוק בהתמודדות עם טראומה לחינוך לזיכרון?
בשנה הראשונה המוקד אצלנו היה באופן טבעי יותר בהתמודדות, במענה רגשי וביצירת יציבות. היום, לצד כל אלה, נוסף רובד משמעותי של עיצוב הזיכרון וחיבורו לחינוך ערכי. אנחנו מבקשים שהזיכרון לא יישאר רק במקום של הכאב, אלא יהיה גם מצפן לאחריות חברתית ולערבות הדדית."
האם מערכת החינוך מספקת מספיק כלים כדי לעצב את הזיכרון הלאומי? מה חסר לכם כיום ברמה מקצועית/רגשית/ארגונית לשם כך?
מערכת החינוך מספקת מעטפת וחומרים, ובמקביל אנחנו מגלים תוך כדי תנועה צרכים חדשים, משום שמדובר באירוע שאיננו היסטוריה סגורה אלא מציאות שעדיין נוכחת בחיי כולנו. הייתי שמח לראות המשך פיתוח בשלושה כיוונים: חומרי הדרכה מותאמים יותר לגילים ולקהילות שונות; תמיכה מתמשכת בצוותי ההוראה; וזמן מערכתי שמאפשר שיח רגשי וערכי גם מעבר לימי הזיכרון עצמם.
מנקודת מבטנו בשטח חסרים שלושה דברים מרכזיים: ברמה המקצועית חסרים חומרי הדרכה מודולריים ומותאמים אישית לשכבות הגיל השונות ולאופי הקהילה. ברמה הרגשית, חסרה תמיכה ממוקדת וארוכת טווח בצוותי ההוראה, שחווים בעצמם את המציאות הלאומית המורכבת ונדרשים בו-זמנית להחזיק ולהוביל את תלמידיהם. ברמה הארגונית, נדרש זמן מובנה ומערכתי קבוע לשיח רגשי וערכי שאינו מוגבל רק לימי זיכרון בודדים.
דורון אלוני, מנהל בית בירם, הריאלי העברי בחיפה:
איך מאזנים בין הצורך לזכור ולעבד לרצון להגן על התלמידים או לאפשר שגרה חיונית?
זו משימת אנשי החינוך בשנים הקרובות והיא מורכבת במיוחד.
המורכבות בולטת במעברים שגרה לחירום ומחירום לשגרה אותם חוו תלמידינו, כמו יתר החברה הישראלית. זהו תפר מאוד רגיש.
מצד אחד אנחנו מרגישים מחויבים לאפשר להם להמשיך את משימותיהם: ללמוד, להתפתח, להיפגש, לטייל, להיבחן ולבצע את שאר שגרת גיל הנעורים ומאידך ברור לנו שהתנאים כל הזמן משתנים וכל סבב שונה מקודמו מבחינת אופי הלחימה, עוצמת ההשפעה הרגשית וההתמודדות של כל שכבת גיל. המשימה שלנו היא להתאים עצמנו.
בעתות חירום אנחנו מקפידים על יצירת מערכת מותאמת ללמידה מרחוק שנגזרת מאופי הסבב, אותו עלינו לזהות במהירות.
חשוב לנו, בשם ההתמודדות העתידית עם השלכות התקופה, לייצר למידה, גם מרחוק שיש בה מערכת מוכרת, מפגש עם חברים ומורים מוכרים.
נושא ההשתתפות במאמץ הכללי הוא קריטי באיזון שבין הצרכים השונים עבור נוער, חשוב לנו שנערים ייקחו חלק במאמץ האזרחי ולכן הקדשנו ימים לסיוע לחקלאים, לעזרה במרכזי המפונים לסיוע למורות שצריכות ללמד מרחוק ולעזור לילדיהם הנמצאים בבית, לעזרה בשמרטפיות ילדי העובדים החיוניים. בשנים שבהם החטופים הוחזקו בשבי החמאס יצאנו לעמוד בכניסה לבית הספר למען הגברת המודעות למצבם. השתתפות במאמץ עשויה לעזור לתלמידים להרגיש משמעות בתוך חוסר השליטה על המציאות. השתתפות היא גם יצירת התנאים שיאפשרו לתלמידים להגיב ולהיות חלק פעיל מההנצחה, למשל שתי בוגרות שלנו, עיצבו, בעת שהיו בכיתה י', פרוייקט סטיקר לכל נופל, בוגר בית הספר, דרכו סיפרו על זהותו, אחרים שותפים ביצירת אלבומי הנצחה יחד עם משפחות שכולות והתנדבויות רבות עוסקות בצרכים חברתיים שעדיין קיימים, במעגלים רבים, אחרי השבעה באוקטובר.
עד כמה אתם מרגישים שההחלטות שלכם מושפעות מהמעגל האישי של התלמידים והצוות (איבוד קרובי משפחה, מילואים, פגיעה במעגל הרחב)?
בשנה הראשונה ללחימה במיוחד, אך גם בהמשך מורים רבים מגויסים למילואים ואנחנו מקפידים לייצר מערך תמיכה מצד מקום עבודתם לבין הצרכים העולים בבתיהם הפרטיים.
השכול מרחף מעל בית הספר שאיבד 18 מבוגריו, אפשר לחוש זאת היטב.
ראשית, אחים שכולים לומדים בבית הספר, לפני שנה וחצי בכינוס השכבתי שחתם את תקופת מכינת י"ב, הציגו שתי אחיות שכולות באומץ, ברהיטות וברגישות את התמודדותן. בכינוס אחר, סיפר אח שכול, את סיפור הגבורה של אחיו, במפגש עם אחד הפוליטיקאים שהגיעו לבית בירם.
להבדיל, חניך פנימייה שיתף השבוע את שכבתו בחוויותיו מיום השבעה באוקטובר, בקיבוצו שבעוטף ובאובדן חברו הטוב בטבח.
אלו תכנים חשובים מאין כמוהם, הם משפיעים על האקלים בבית הספר והם דורשים אחר כך עיבוד עמוק.
צריך לזכור שחדר המורים חינך לפני זמן קצר מאוד, את הנופלים וניתן לראות בהם כמורים אבלים, יש לכך משמעות באופן ההנצחה, בעיצוב הזיכרון ובתכנים אותם אנחנו מדגישים.
כיצד הייתם רוצים שיראה יום הזכרון לטבח השבעה באוקטובר בשנים הבאות?
בעניין התאריך ברור לנו שאנחנו מציינים את יום הזיכרון לטבח ביום הממלכתי, אבל מבינים שגם התאריך הלועזי מעלה ציפיות להתייחסות ונצטרך לנהוג כך בשנים הבאות.
מובן לנו שזהו דור שמעצב כעת את תרבות הזיכרון ומנסח את המסרים והפרקטיקות שיעברו מדור לדור שנה אחר שנה.
היינו רוצים שהמסרים המרכזיים יעסקו בחשיבות זיכרון הנופלים והנרצחים ובזיכרון האירועים, בטח עבור חברה שרוצה לתקן ולבנות חברה טובה יותר. לצד הזיכרון היינו רוצים לעסוק שנה אחר שנה, באחריות שגילו הלוחמים, ברוח האזרחית שסחפה את הישראלים לתרומה, לסיוע ולגילוי סולידריות במשך שנים.
ולבסוף היינו רוצים להדגיש את חשיבות הטלת הספק, וכאן נכון להנכיח את אלו שהתריעו, שסימנו, שזיהו ואת ההכרח בצנעה, בהטלת ספק ובהעלאת שאלות גם אם אנחנו מיעוט או אפילו יחידים.
אלו הערכים שנראה לנו לנכון להדגיש בשנים האלו, מטבע הדברים סביר שבהמשך יודגשו ערכים נוספים ואנחנו מזמינים את הנוער להיות שותף בעיצוב הערכים שנדגיש והפרקטיקות שדרכן נזכור ונלמד.