טור זה בעבורי הוא הזדמנות לעצור ולהתבונן במסע שלי כאמן, מסע של חיפוש נושאים שחוזרים אחרי שנים וגופי עבודה שמתגבשים ומשתנים. פתיחת תערוכת היחיד שלי, "לא הכל ורוד", ב־8 באוקטובר 2026, בבית האמנים בתל אביב, היא עבורי ציון דרך משמעותי והזדמנות להביט בדרך שעברתי.
ככתב וכבעל טור, זו גם הזדמנות לחלוק מתוך הניסיון שלי כמה נקודות למחשבה עם אמנים ואמניות בתחילת דרכם, על התמדה, חיפוש, בניית גוף עבודה והיכולת לתת לתהליך זמן.
אמן, בעיניי, נמצא תמיד בחיפוש ובהתהוות.
מהנוף החיפאי לדרך אמנותית חדשה
לאורך השנים התבססה הזהות שלי כאמן במידה רבה דרך ציורי הנוף: עמק יזרעאל, חיפה ובמיוחד בת גלים. הים, הבתים והאנשים הפכו לחלק מהשפה הציורית שלי.
הקשר הזה קיבל ביטוי בתערוכת היחיד "בין גלים לתלמים", שהצגתי ב־2024 בבית האמנים ע"ש שאגאל בחיפה, באוצרותה של רינה גנוסוב. בדיעבד נוספה לתערוכה משמעות נוספת, לאחר שבית האמנים, שהיה במשך 72 שנים חלק מהעשייה האמנותית בעיר, נסגר בתחילת 2026.
שנתיים לאחר מכן הדרך מובילה אותי לבית האמנים בתל אביב ואל גוף עבודות אחר.
רישומים וציורים – מחקר שנמשך כבר 18 שנה
לפני כשמונה עשרה שנה התחלתי לחקור באמצעות רישום וציור את נושא האבהות ואת מערכת היחסים שבין אב לבן. העבודות הראשונות נוצרו בפחם ובהמשך בצבעי שמן.
המחקר לא היה רציף. חזרתי אליו לאורך השנים באפיזודות חולפות, ובין לבין, שבתי אל הנוף ואל נושאים אחרים, אבל הוא לא באמת נעלם.
בשנתיים האחרונות העיסוק בנושא הלך והתעצם, ובשנה האחרונה, במיוחד לאחר פטירת אמי אשתקד, התרחש בי פרץ יצירתי משמעותי. חוויית היתמות משני הוריי פתחה בי משהו שהיה עצור במשך שנים.
ככל שחזרתי להתבונן בדימוי של אב ובן, עלתה בי שאלה אחרת: מי אני בתוך הסיפור הזה?
מצאתי את עצמי כילד בסיפור. הבנתי שהמחקר הזה אינו רק התבוננות במערכת היחסים שבין אב לבן, אלא גם מסע אישי אל המקום שלי כבן.
אנחנו נשארים הילדים של הורינו
דווקא בימים האלה, עם פטירתו של הסופר יהודה אטלס, חזרתי אל ספרו המוכר, "והילד הזה הוא אני", שיצא לאור בשנת 1977. כמעט חמישים שנה חלפו מאז, אבל הרעיון שבמרכזו נותר רלוונטי: העולם והילדות השתנו, אנחנו התבגרנו, אבל הקשר שלנו עם הורינו ממשיך ללוות אותנו.
אפשר להיות בן חמישים, שבעים או תשעים ועדיין לשאת בתוכנו משהו מהילד שהיינו.
הגלוי מן הנסתר
אמן נמצא זמן רב לבדו עם עבודותיו, ולעיתים נדרשת עין מקצועית נוספת שתזהה דברים שהוא עצמו עדיין אינו רואה.
האוצרת אילנה כרמלי־לנר זיהתה בעבודות פוטנציאל וגוף שמבקש להתפתח, ועודדה אותי להגיש אותן כמועמדות לתערוכה בבית האמנים בתל אביב, שאליה התקבלתי. מתוך אותו גרעין ראשוני הלכה ונבנתה סדרת עבודות חדשה, שנוצרה במיוחד לקראת התערוכה.
כך, עבודות שהחלו כחלק מחיפוש אישי הפכו בהדרגה לגוף שלם ולתערוכה "לא הכל ורוד".
"לא הכל ורוד" – שם שנולד מתוך העבודות
השם "לא הכל ורוד" הגיע רק לאחר שגוף העבודות כבר החל להתגבש. הוא נולד מתוך ההתבוננות בסדרה ומתוך הפער שבין מה שנראה לעין לבין מה שמסתתר מתחת לפני השטח.
גם הצבעוניות השתנתה. מי שמכיר את ציורי הנוף שלי רגיל לפלטה עשירה ורחבה יותר, ואילו בסדרה הזו הצטמצמה הפלטה בעיקר לכחול קובלט, צהוב אוקר ולבן. הים, שמלווה את הציור שלי לאורך השנים, מקבל כאן תפקיד אחר: הוא כבר אינו רק נוף חיפאי מוכר, אלא מרחב פנימי של זיכרון, קרבה ומרחק.
כך גם השם "לא הכל ורוד" אינו רק התייחסות לצבע, עבורי הוא מדבר על המורכבות שנמצאת בתוך מערכות היחסים, הזיכרונות והחוויות שאנחנו נושאים איתנו ועל הדברים שלא תמיד נראים במבט ראשון.
פרק חדש, לא סיכום הדרך
ב־8 באוקטובר, בשעה 19:00, תיפתח בבית האמנים בתל אביב תערוכת היחיד שלי, "לא הכל ורוד". עבורי זהו רגע אישי ומשמעותי. עבודות שנולדו מתוך זיכרונות, שאלות וחיפוש שנמשך שנים יוצאות מהסטודיו ופוגשות את הקהל.
כשאני מביט בדרך שעברתי, אני מבין עד כמה היצירה השתנתה יחד איתי. נושאים שחשבתי שהשארתי מאחור חזרו, וזיכרונות קיבלו משמעות אחרת.
לא תמיד אנחנו יודעים לאן הדרך האמנותית מובילה אותנו. צריך להמשיך לעבוד, לחפש ובעיקר לאפשר לעצמנו להשתנות.
עבורי, "לא הכל ורוד" היא מפגש בין מי שהייתי לבין מי שאני היום, בין הנוף, הזיכרון, ההורים שלי והילד שאני עדיין נושא בתוכי.
אני מזמין אתכם לבוא, להתבונן – ובעיקר להיפגש איתי ועם העבודות בתערוכה.
"לא הכל ורוד" | יוסי לובלסקי
תערוכת יחיד
פתיחה: 8.10.2026 | שעה 19:00
נעילה : 31.10.2026
בית האמנים, רח' אלחריזי 9, תל אביב
אוצרת: אילנה כרמלי־לנר
שעות ביקור בתערוכה:
יום ראשון – סגור
ימים שני–חמישי – 10:00–13:00, 16:00–18:00
יום שישי – 10:00–13:00
יום שבת – 11:00–14:00