המרחק בין חיפה למרכז הארץ מחזיק בי סבך של מחשבות ודאגות:
מה עם הילדים? הנכדים?
האם הם בבית?
מה פתאום אביתר בחדר כושר?
למה אסא במגרש ?
ויפתח בגינה ? והם הילדים , מרגיעים , אימוש יש באזור מקלטים והם חייבים להתאוור
וצריך או לפחות להשתדל לשמר שיגרה.
אני לא מסכימה מבחינתי שכולם ישארו בבית וקרובים לממד .
לוע הארי
לאחר התלבטויות חישובי מרחק בדיקה ואפשרויות למיגון החלטתי לאזור אומץ (או טמטום) ולנסוע אליהם למרכז של לוע הארי.
מעמיסה צידניות שמכילות אוכל של אמא- סבתא.
מאחלת לעצמי הצלחה ויוצאת לדרך.
פותחת בדיאלוג פנימי:
למשמע אזעקה את עוצרת בצד ימין ומתרחקת מהרכב למחסה
תנשמי עמוק
את מוגנת.
והרכב?
מזמנת מחשבה טובה להסחת דעת.
הרכב, חצי בית שוכן בו:
הכיסאות לים עוד מימי הקיץ
ריפודי הספוג למופעי קיסריה
שק מלא בגדים שארזתי למסירה לפני שנתיים
מעילים ומטריות
עם האמירה הקבועה
מחר אקח אותם
ושוב יום חורפי ושוב צירפתי אל הקיים
עמוק בצד ימין נשכחו אריזה של פחיות זירו לצד שישית בקבוקי סודה.
ובטח יש עוד שאיני זוכרת.
מבטיחה לעצמי:
כשאחזור הביתה ובשלום אפנה הכל , זה לא לעניין.
כשאלוהי האזעקות התעורר
ממשיכה בנסיעה כשאלוהי האזעקות נרדם…
הגעתי למרכז של רמת גן וההוא התעורר.
מה זה התעורר…
חמש קימות בלילה אחד.
אני מבינה שהגעתי לשדה קרב.
והם המורגלים בסהכ בסדר יש להם סדר יום הילדים מתורגלים נפגשים עם חברים מנסים ליצור שיגרה.
ואני
התמלאתי בהם הסנפתי נכדים
ההורים ניצלו נוכחותי והתפנו לעבוד.
דילגתי בין רעננה ולרמת גן
עברו ימים שלושה…
מה אמא, על מה את חושבת שאלה הבכורה
סתם אמרתי, לא משהו מיוחד…
ואני
ממש לא סתם, חושבת על הדרך חזרה איך ומה יהיה?
מתארגנת נפרדת עם חיבוקי אהבה ומתחילה עם הדיאלוג הפנימי,
מבקשת מאלוהי האזעקות שינוח שילך לישון בכל זאת זמן רב שהיה ער .
מקווה ומבקשת לראות עוד ״משוגעות״ כמוני בכבישים
ואין
הן נרדמו
לעומתן ההוא התעורר…
התרעה
עומדת בצד ימין
מתרחקת מהרכב ורצה לחדר מדרגות
נושמת עמוק מדקלמת את המנטרה הכל בסדר את מוגנת
ברקע צלילי הבומים מוסיפים לאוירה וליתר דיוק למצב דחק.
אחרי זמן מקבלת אישור יציאה .
הפעם מסכימה לעשות מה שמורים לי .
פותחת בנסיעה
הכבישים כמעט ריקים
מאיצה בנהג שלפני לא מבינה מדוע הוא זוחל מהבהבת צופרת הוא בשלו, מחליטה לעקוף אותו מבינה שהוא נוסע ״רק על 120 …״
אז על כמה אני ?
ממשיכה בנהיגה מהירה מאוד
לפני ניידת שמשרה ביטחון
יופי אסע אחריה ואם תהיה אזעקה ״השוטר ישמור עלי״
לא יודעת אם שמע אותי …
יודעת שמיד פנה ימינה…
אני המשכתי ישר כביש החוף כמעט שריק ממכוניות
ואז התרעה בעתלית
אך ללא אזעקה
חשבתי שעדיף כך
הגעתי לרחוב פרויד שקיבל אותי בכביש פנוי ופתוח ולכבודי גם באזעקה .
ואני
עוד מילדותי בשלומי מכירה את השכנים מלבנון
״שאוהבים לבוא בהפתעה …״
רצתי לאחד הבתים נעמדתי מול דלת נעולה מנסה ללחוץ על כל הכפתורים באינטרקום אין מענה.
בתחושת חוסר אונים מצאתי עצמי
מונה ובודקת כמה דיירים גרים במגדל הגבוה הזה
גבוה כל כך שאם אושיט יד אגיע לשמיים
תוך כדי כשהגעתי ל- 37
פיקוד העורף הפריע עם ההוראה לצאת .
יצאתי כמה דקות נסיעה שוב אזעקה
פונה ימינה לרחוב שאיני מכירה נכנסתי לחדר מדרגות אחרי מגיעה בחורה צעירה , נסערת רועדת בוכה, אני מרגיעה אותה, אוחזת בידה תנשמי עמוק הנה אני לידך.
ומנסה…
מה שמך? מהיכן את ? מה את לומדת ?
למדתי עליה הרבה מאוד
והנה האישור לצאת.
תגידי ,איך את נשארת כל כך רגועה ?
לא השארת לי ברירה צחקנו ונפרדנו לשלום
הנה סוף סוף הגעתי הביתה
מביטה במראה צהובה כמו לימון אך בשלום .
מוסר השכל
בעת הזו לא נוסעת למרכז!
בינתיים…
קראתי את המסע ה"קצר" שלך והמרתק.
הזדהיתי עם כל מילה בימים המטורפים שאנו חווים.
קשה מאוד הדרך אך המטרה נתנה לך כוחות ואומץ.
כהרגלך כתבת יפה,מקיף,מתובל בהומור.
אמן שיבואו על כולנו ימים שקטים ושוב תצאי למסע שלך למרכז בשקט מוחלט
שאפו על הכתיבה המשובחת
😍התמודדת עם "הפחד" הטבעי בעת "מלחמה" מחד… זכית ל"חוויות" בדרך ה-"שלום" לילדייך & נכדייך מאידך… = Lizet חזקה גם בעת שלום גם בעת מלחמה…!!!@@@😂