"פיבי נותנת לו עשרים דולר, והוא נראה מופתע לקבל טיפ על כך שלא עשה דבר, אלא שבעיני פיבי זה לא היה שום דבר. חלף זמן רב מאז שגבר קם על רגליו ברגע שראה אותה יוצאת ממכונית. חלפו שנים מאז שבעלה יצא ממשרדו שבבית, כדי לברך אותה בשובה הביתה. זה נחמד שקמים לכבודה, להרגיש שעצם ההגעה שלה למקום היא אירוע חשוב." (אליסון אספק, חתונה של אחרים, עמוד 13).
מאז חזרתה של הצעירה שלי בשער התיכון, "שיר ללא שם" (מילים שלום חנוך בביצוע יהודית רביץ) מתנגן בבית ויותר טוב מכך, אני זוכה לשמוע אותה מתאמנת בשירתו לקראת טקס הזיכרון לאירועי שבעה באוקטובר שיערך בבית הספר. אחרי 13 שעות צפייה בחזרתם של חטופינו החיים מהשבי, בכי משתחרר שוב ושוב, אנחנו מתחבקים, נאחזים זה בזה בבית, מוקירים את זכותנו לאהוב ומודים על הזכות של משפחות החטופים להתאחד ולהשתקם. ואז אלון אהל אחד עם נפש רגישה רושם את מילות השיר, שככל הנראה רק שלום חנוך יכול היה לכתוב, ממלא את ליבנו והופך את הביצוע של בתי למלא תקווה על פני מלא כאב.
כצל בלתי נמנע, מרחפת מעלינו הידיעה כי יש שאינם משתקמים ואדם כואב אחד, רועי שלו, זכרו לברכה, לא הצליח להכיל חיים ללא אהובתו, מפל אדם, זכרה לברכה, שנרצחה לנגד עיניו. אין לנו דרך לקחת את מנת הכאב והפצעים המדממים של אחינו ואחיותינו. אך אני מרגישה שמחובתי לראות אותם. לגדול מעבר למוד ההישרדות שהטילה עלינו המלחמה ולומר להם, אנחנו כאן עבורכם, אנחנו אוהבים, אנחנו רואים את כאבכם, אין לכם מה להצניעו ולהסתירו, יש לו מקום ולכם יש מקום חשוב וראוי בינינו.
פיבי, גיבורת הספר חתונה של אחרים מאת אליסון אספק, לובשת את שמלת המשי שמעולם לא הרשתה לעצמה ללבוש וצועדת בעקבים למלון קורנוול היוקרתי לקבלת סוויטת הפנטהאוז, היחידה עם נוף אמיתי לאוקיאנוס. היא לא הביאה עמה מזוודה או חפצים נוספים. אין צורך בהם, כי אין לה כוונה לחיות מעבר לערב הנוכחי. אחרי שתנגן לעצמה "סַקְס לאוהבים", תעשן סיגריה ותאכל ארוחה מול הים כולל קינוח מושחת, היא תבלע "את תכולת בקבוקון משככי הכאבים של החתוך שלה, ותירדם במיטת האפריון הענקית בזמן שהשמש תשקע. זה יהיה מהיר, יפה ולגמרי נטול דם." (עמוד 27). פיבי מתכוונת להתאבד כיוון שהיא חשה שאין לה דבר לחיות למענו ואף אחד לא רואה אותה והכי גרוע – היא אינה אוהבת את עצמה. "כשהשאלה הוצגה בפניה, היא לא הבינה אותה. היא לא הבינה כיצד תהיה מסוגלת לאהוב את עצמה. היא לא הבינה בכלל למה מתכוונים אנשים שאמרו שהם אוהבים את עצמם. היא לא באמת האמינה להם. איך אפשר לאהוב את עצמך כשאת, או אתה, מודעים לכל מחשבה נוראה שאי פעם עברה לכם בראש?" (עמוד 190).
אבל לילה הכלה המיועדת, שביום שפיבי הגיעה למלון החל שבוע החתונה שלה, רואה את פיבי. נכון יותר, היא רואה איך פיבי תהרוס לה את שבוע החתונה ולכן היא תעשה הכול כדי למנוע ממנה לממש את התאבדותה. הספר חתונה של אחרים מתרחש על פני שבוע החתונה של לילה ואני יכולה לכתוב ולרשום ולספר, אבל יש לי רק המלצה אחת – תקראו. אני כל כך מודה לחברתי ר' שהשאילה לי את הספר ועכשיו אין ברירה אצטרך לרכוש אותו לעצמי, כי אני רוצה לקרוא בו שוב, כי הדבר הראשון שעשיתי כשסיימתי אותו היה ללכת לחדרה של הצעירה שלי ולומר "אוף, סיימתי את הספר." ניסיתי למשוך את הקריאה, נהניתי מהדרך ולא רציתי שתסתיים. מחשבות רבות על חיי, על חיינו, הציפו אותי. בקטע טוב, טוב מאוד. אליסון אספק גרמה לי לחשוב על ההשתנות בחיים ומה עושים איתה, איך "היינו אנשים כיפיים… עד שזה נגמר, כמובן. עד שאתה קובר את אשתך או שאת מתגרשת מבעלך, ואז מה? מה עושים אז?" (עמוד 295).
ואז… ממשיכים לחיות, כי החיים חייבים להיות חזקים מהכול. ואין דרך טובה לסיים את הטור הזה מאשר להכיר לכם את שירו החדש של יקירנו, עילי צ'פמן, שיצא בתזמון מפתיע דווקא היום, כשאנחנו מחבקים את משפחות החטופים ועילי בקולו הנפלא ובמוזיקה הממלאת לב שר: "ואחרי הכול אני עוד חי, עם כל הצלקות שיש עליי." (עילי צ'פמן, אני עוד חי). חפשו את השיר, תיהנו, תתרגשו וזה הכי מסר לכולנו, אחרי הכול אנחנו עוד חיים.
למי ששפר עליהם הנס ונולדו מחדש, אייחל שיקום והבראה ושתמיד יראו אותם. ולמי שממתינים לעצמות יקיריהם אאחל, שיגיעו במהרה, שתנוחמו ולא רק משמים, שתנוחמו מהאומה הזאת, כי אנחנו רואים גם אתכם, את כאבכם ותמיד אתכם.
פרטי הספר:
חתונה של אחרים מאת: אליסון אספק, תכלת הוצאה לאור, 2025.
קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצידכם תמיד,
לילי