סוכות –  "והיית אך שמח"

חג הסוכות היה, כנראה, החג החשוב ביותר בימי הבית הראשון  וגם בימי  הבית השני נשמר לו מעמד חשוב. ביסודו, כמו הרגלים האחרים, פסח ושבועות, הוא חג חקלאי, שהיה מקובל, כנראה, על הכנענים. אופיו החקלאי בא לביטוי בין השאר באזכורו בספר שמות: "וחג האסיף בצאת השנה באוספך את מעשיך מן השדה" (כג, טז) וכן "חג האסיף תקופת השנה" (לד, כג).  החג, שהיה בעל אופי פולחני-אלילי והיו בו, מן הסתם, הילולות של עובדי אדמה, הלך ו"התמסד" וקיבל צביון חדש.

מרכזיותו של חג הסוכות באה לביטוי בספר במדבר, שם הוא מכונה "חג" סתם ומספר הקורבנות שהקריבו בו על המזבח היה הגדול ביותר בהשוואה לשני הרגלים האחרים. החג, שנחוג "בצאת השנה" בלשון ספר ויקרא, ציין הן את סיום השנה והן את ראשיתה, מעין ראש לשנה.  הוא סימל את ראשית עונת הגשמים, שהיא ראשית תחיית הטבע והצמחייה, כלומר, את ניצחון כוחות החיים על כוחות הכליה, הקיץ והיובש.

ספר ויקרא, המיוחס לחוגים כוהניים, מציין את משך החג ואת מנהג לקיחת ארבעת המינים: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלוהיכם  שבעת ימים" (כג, מ). אלה פורשו בידי חז"ל כאתרוג, לולב, הדס וערבה. זו עדות נוספת לכך שהחג היה בעל אופי חקלאי ונעשה בו שימוש בצמחים בעלי משמעות סמלית. המקור הכוהני, המאוחר יותר, מבהיר את חובת הישיבה בסוכה ונותן נימוק היסטורי-לאומי, המקשר אותה ליציאת מצרים.

על מקורה של הסוכה ועל מקומה במערכת הפולחנית קיימות בחקר המקרא גרסאות שונות. יש חוקרים הסבורים כי מצוות הישיבה בסוכה היא תוספת מאוחרת והם נסמכים, בין השאר, על דבריו של נחמיה, שלא נתקיימה מצוות הישיבה בסוכה מאז ימי יהושע בן נון, עד שחידשוה הוא ועזרא. חוקרים אחרים סוברים כי הצורך של עולי הרגל להקים לעצמם סוכות לימי שהותם בירושלים הפך למעשה פולחני שקיבל מעמד של מצווה. ויש הגורסים כי הסוכה הפולחנית היא מעין סמל של "החתונה הקדושה": סוכה פתוחה שבה הזדווגו האל ובת זוגו באורח סמלי, ואת מקומם ממלאים המלך ורעייתו כדי להבטיח באורח מאגי את פוריות האדמה (ירידת גשמים). הסוכה נעשתה למעין חופה, סמל לחתונה, שהתמזגה בדירות הארעי שהקימו עולי הרגל והיא נעשתה לסמל החג ולמצווה בפני עצמה, עד כדי כך שנקרא שמה על החג כולו. כך אנחנו מוצאים בספר דברים: "חג הסוכות תעשה לך, שבעת ימים… שבעת ימים תחגוג לה' אלוהיך, במקום אשר יבחר ה', כי יברכך ה' אלוהיך בכול תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח"  (טז, יג-טו).  כאן מצטרף יסוד השמחה, שאינה עוד שמחת ההילולה היצרית של החקלאים על הצלחת היבול, אלא  שמחת ההודיה לאל על ברכתו. אין הפולחן עוד בגדר פולחן עממי הנחוג בשדות, אלא הוא מרוכז במקום אחד, קדוש, אלוהי. החג עדיין דמוקרטי ונועד לכול, גם לגרים ולשוליים החברתיים-כלכליים (יתום ואלמנה).

על מרכזיותו של החג ניתן ללמוד גם מהמסופר בספר מלכים א', על הצעדים שנקט ירבעם בן נבט כדי לבדל את מלכות ישראל ממלכות יהודה. בצד יצירת מוקדי פולחן חדשים, בבית אל ובדן, במקום זה, שבירושלים, הוא מחליט גם על העתקת חג הסוכות מהחודש השביעי, תשרי, לחודש השמיני, מרחשוון.

על חשיבות החג בעיני העם גם בתקופת הבית השני מעיד סיפורו של יוסף בן מתתיהו על אלכסנדר ינאי, שכיהן כמלך וככוהן הגדול בעת ובעונה אחת, ונרגם באתרוגים בידי העם שעה שניסך מים על המזבח בחג הסוכות. לפי בן מתתיהו, זה היה הניצוץ שהצית את המרד העממי נגד ינאי. בין החוקרים שוררת מחלוקת בנוגע לתקפותו ההיסטורית של הסיפור וכן בנוגע לפרשנותו האפשרית, האם היתה זו מחאה נגד כהונתו של ינאי ככוהן גדול, או שמא היה זה הד למחלוקת בין הצדוקים לפרושים בנוגע לניסוך המים. דבר אחד אינו שנוי במחלוקת: יש כאן עדות נוספת על מעמדו המרכזי של חג הסוכות.

יש לשער, כי בתהליך התגבשותו של המונותאיזם הישראלי, בייחוד מאז הרפורמה של יאשיהו במאה ה-7 לפני הספירה, קשה היה לבטל חגים עממיים שאופיים חקלאי -טבעי. יסודותיהם המאגיים-אליליים הקדומים של חגים אלה נראים מסוכנים לדת המונותאיסטית, ובעיקר נכון הדבר לגבי חג הסוכות. לכן, כנראה, מוסגר ראש השנה העתיק, שחל באמצע חודש תשרי, עת הירח במילואו, כמקובל בחגי הטבע, באמצעות שני חגים נוספים בחודש תשרי: ראש השנה ויום הכיפורים, המדגישים את  חשבון הנפש והעמידה בדין.

האם נוכל השנה לשמוח בחג הסוכות ולא כמצוות אנשים מלומדה? ולוואי ויבואו ימים בהם נוכל לממש את הציווי "והיית אך שמח" מתוך מציאות של ביטחון, של יציבות ושל שלום.