יום הכיפורים • יום של שמחה?

יום הכיפורים הוא החג המקשר בין ראש השנה לחג הסוכות, שהוא המרכזי בחגי חודש תשרי.
יש הרואים בו מעין הכנה לחג הסוכות: טיהור המקדש והעם לקראת חג הסוכות, בדומה לטקסי הכפרה שהיו נפוצים במזרח הקדום. גם בספרות האכדית העתיקה רווחים טקסי פיוס האלים על ידי טיהורו של הרע והרחקתו, בבחינת "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם…   " כנאמר בספר ויקרא טז, ל.

יום מיוחד זה שבו היה הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים בבגדי בד, מעלה קורבן עולה ומתוודה, שעה שכל העם מתענה ונמנע מאכילה ומשתייה, מרחיצת הנאה, מסיכת הגוף בשמן, מנעילת סנדלי עור ומיחסי אישות, מייצג "מעין מוות" או ויתור סמלי על הקיום הפיסי, כדי להבטיח תחייה מחודשת.

יום הכיפורים, במובן זה, הוא גם עצירה סמלית של הזמן, כי כפרת העוונות משיבה את הזמן לאחור, לשנה הקודמת. עם תקיעת השופר במוצאי יום הכיפורים מתחילה העונה החדשה והחברה מתירה לעצמה את השמחה ואת ההוללות האופיינית לחג הסוכות.

על פי המקורות המקראיים עיקרו של יום הכיפורים הוא "עינוי הנפש", כתנאי לכפרת עוונות, ואיסור כל מלאכה.  מספר ישעיהו אנחנו למדים כי עינוי הנפש התפרש כצום. חטאי היחיד, כופרו איפוא על ידי הצום (וכן, במושגי חז"ל, על ידי תשובה, תפילה וצדקה) ואילו חטאי הציבור, טוהרו על ידי הכהן הגדול.  הריטואל כלל גם שילוח שעיר העיזים לעזאזל, כנראה למדבר שומם. חוקרים שונים רואים בכך שריד של השפעות פגאניות, ואילו חלק מהפרשנים המסורתיים גורסים שזהו מעין קורבן הניתן לשטן כדי שלא ירע לישראל.

שילוח השעיר לעזאל מצביע על כך שהחטאים אינם רק נמחקים אלא מועברים החוצה למקום מבודד המסמל את ההיפרדות מהחטא. מנהג הכפרות, כלומר סיבוב התרנגול סביב הראש, הוא תחליפו של מנהג השעיר.

יום הכיפורים נזכר ברשומות היהודיות העתיקות כמועד מכלל מועדי ישראל, ולכן ניתן לשער שהוא לא היה יום צער ואבל בלבד אלא גם יום טוב, כמסופר במשנה במסכת תענית: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולין (ם), כדי שלא לבייש את מי שאין לו, ובנות ירושלים יוצאות וחולות (מחוללות) בכרמים".

האם ריקודי הבתולות היו ריקודים פולחניים שנערכו בימי הצום ועינוי הנפש? הייתכן שבימי קדם היה יום הכיפורים יום של שמחה על טיהור המקדש, על טיהור אישי מן החטאים ואולי גם ביטוי של התחושה שניתן לשלוט בגורל ולהשפיע על חתימת גזר הדין?

אגדה מעניינת מאוד ואף חריגה במידה רבה, נמצאה בתלמוד הבבלי, יומא יט, ב (מתורגם מארמית): "אמר אליהו (הנביא) לרב יהודה אחיו של רב סלא החסיד: "אתם אומרים : מדוע לא בא המשיח. והרי היום יום הכיפורים הוא וכמה בתולות נבעלו בנהרדעא".
נהרדעא הייתה עיר עתיקה בבבל, ממרכזי היהדות החשובים לאחר חורבן בית שני. נהרדעא הייתה מרכז של קהילה יהודית גדולה וחשובה עוד מהתקופה ההלניסטית.
רבי יהודה, אחיו של רבי סלא, היה חכם יהודי שחי בתקופת התלמוד ובמפגש עם אליהו הנביא הוא מתגלה כאדם פאסיבי, ואינו מדבר כלל. אליהו הנביא מציג שאלה ואף משיב עליה ולדעתו מבינים יהודי נהרדעא מדוע משיח לא בא. הסיבה לכך היא – המשיח לא בא משום שיש בנהרדעא יהודים הבועלים בתולות ביום הכיפורים.
האם לפנינו תיאור של מסורת יום כיפורים שונה? אלטרנטיבית?

אין כל ספק, כי במהלך הדורות עברו חגי ישראל תהליך מתמשך של טרנספורמציה, כלומר, חלו בהם שינויים, התאמות לתקופות היסטוריות, למציאות החברתית-הפוליטית ולתנאים התרבותיים המשתנים. כך גם הוענקו משמעויות חדשות לחגים כי התרבות היהודית ידעה תמיד להשתנות ולא לקפוא על שמריה.