'סטאבי' מצא דרך יוצאת דופן להתגייס לצבא ארצות-הברית, הוא פשוט נכנס למגרש האימונים של דיוויזיה 102 של חיל-הרגלים והחל לשוטט. מי שגילה אותו היה טוראי רוברט קונרוי. 'סטאבי' כשכש בזנבו לאות שהוא משתוקק לתרום את חלקו ולשרת במלחמת העולם הראשונה. כך החל להתאמן עם גדוד 26 של הדיוויזיה.
'סטאבי' למד מהר את הנדרש, הכיר את כל תרועות החצוצרה והעיקר למד להצדיע בהרמת כפתו הימנית אל הגבה הימנית. במחסן הפחם של אניית הקיטור 'מינסוטה' הוסתר 'סטאבי' וכך הצליח להתגנב אל קווי החזית בצרפת. הוא הורשה להתלוות לחיילים כקמע הרשמי של היחידה. בפעם הראשונה נפגע בהתקפת גז, טופל בבית-חולים שדה וחזר ליחידה עם רגישות לגז דבר שנתן לו יתרון בעזר לדיוויזיה. התקפת גז בזמן שהחיילים ישנו וחייהם היו בסכנה גרמה ל'סטאבי' לנבוח ולנשוך את החיילים הישנים. חיי רבים ניצלו.
כישרון יוצא דופן נוסף היה איתור חיילים פצועים ששכבו בינות לחפירות. 'סטאבי' לא הפסיק בנביחותיו ליד פצוע עד שבאו נושאי האלונקה לקחתו לטיפול. ביער ארגון ניתקל הכלב במרגל גרמני ששירטט מפה של מערך החפירות של הדיוויזיה. הוא התנפל עליו נשך אותו ברגליו עד שהגיעו החיילים ושבוהו. לנוכח גבורתו בסכנה חמורה הועלה על-ידי מפקד הדיוויזיה לדרגת סמל.
'סטאבי' נפצע מהתפוצצות רימון יד וספג רסיסים רבים בחזהו וברגליו. הוא הובהל לבית-חולים שדה שם טופל וכשהחלים די הצורך החל לשוטט בין הפצועים כדי להעלות את מצב רוחם. עד סוף המלחמה הספיק 'סטאבי' להשתתף בשבעה-עשר קרבות ועמד בגבורה בארבע מתקפות גדולות והשתתף בשחרור העיר 'שאטו-טיירי' ונשות העיר אסירות התודה תפרו עבורו מעיל מיוחד מעור עליו יוכלו לתלות את עיטוריו הרבים. כמו-כן הוענקה לו חברות לכל ימי חייו בלגיון האמריקני, בצלב האדום ובאיגוד מעירי הנוצרים ימק"א.
בשנת 1926 מת 'סטאבי' בשלווה בזרועותיו של טוראי קונרוי. כלב אמיץ המעוטר ביותר מבני מינו במלחמת העולם הראשונה. הוא גם הכלב היחיד שקודם בשדה הקרב לדרגת סמל. גופתו פוחלצה ונמצאת במוזיאון סמיתסוניאן.
המיוחד מבין כולם בחווה החיפאית שלי בוואדי-רושמייה היה 'נרו'. עליו אפשר לכתוב ספר שלם. גור זאב גזעי יפהפה שלא נראה כמותו בעיר. 'טקצ'נקו' של הכלבים, אלוויס פרסלי שלהם. פרווה שחורה וחלקה כיסתה את גופו כשלחזהו מעוין בצבע לבן צח. הפרווה מבריקה ונעימה למגע כמו משי טהור
שהורד זה עתה מהספינה שהגיעה מסין. כפות רגליו גדולות כמו אגרופיו הרצחניים של קסיוס קליי. אוזניו הזקופות כמו שתי אנטנות מקשיבות לכל רחש. בקיצור, כלב מדהים. אבל… תמיד לאחר שורת מחמאות מגיע האבל הנוראי. הפעם זה מוחו ושיכלו. כמה שנרו היה יפה ככה היה טיפש ואפילו קצת יותר. כמה פעמים ניסיתי להקיש על ראשו על מנת לבדוק את השמועה שכשמישהו טיפש אז ראשו חלול. על אף הנקישות שנשמעו, לא הגעתי למסקנה סופית בקשר לסוגיה.
בחווה בה התגוררתי היו מספר כלבים. 'רינטין' החכם למד לשאת את התיק שלי ולצעוד לידי בגאון כשהתיק בין שיניו וזנבו מונף אל-על. כל מה שניסינו, 'רינטין' ואני, זה ללמד את 'נרו' לבצע את הפעולה הפשוטה הזו. ברגע שהחלטנו שהגיע הזמן לתת לו הזדמנות לתצוגת סולו הלך שלושה צעדים, הניח את התיק על הרצפה והטיל עליו את מימיו. 'רינטין' ואני צחקנו והאבסורד שהוא אפילו לא הבין במה חטא.
אחת לכמה שנים, 'נרו' היפה נבח. הייתה לו נביחה כל כך יפה וגברית עם קול בס של כלבים. כל כך רציתי להשוויץ אתו וחיכיתי לאיזו נביחה שכולם ייבהלו ואז אוכל להרגיע שהכלב תחת שליטה ואין מה לדאוג. 'נרו' פשוט לא רצה לנבוח. כנראה שכשהיה כלב קטן וכל הכלבים למדו לנבוח היה עסוק בלהתבונן במראהו במַראָה וכך החמיץ את הלימודים ופשוט לא ידע לנבוח כהלכה.
יכולתי להמשיך ולהפליג בסיפורים על חוכמתו הדלה של 'נרו', אך אני בטוח שהמסר עבר וברור שלכלבי האהוב לא נתפר מעיל עור מיוחד לשאת את כל המדליות. מישהו חושב שטוראי רוברט קונרוי העניק אהבה ל'סטאבי' יותר משהענקתי אני ל'נרו' הטיפש? אני נע בכיסאי באי נוחות כשאני מספר ברבים
על כלבי האהוב 'נרו' המוצג כטיפש והוא מזמן אינו בין החיים. לא יאה ולא מוסרי, אך נרו ידע היטב כמה אהבתיו ואולי אהבתי הרבה אליו תכפר על קצת רכילות.