אין כמו כלא-יפו בלילות

ממש לא נעים להיזכר, גם לא כחוויה.

1963.לפני חודשים מספר השתחררתי מהצבא. החודשים האלה עברו לפני עידנים, אך הסיפור אינו מופיע ברפרטואר של כל אזרח מהוגן. לכן כדאי לקרוא. כמתנת שחרור מלהקת-השריון, העניק שאול ביבר אבי הלהקה, מתנת שחרור. חדר שישרת אותי ואת מגי חברי בבואנו לעיר הגדולה. לבלות, לשמוע מוסיקה, להניח ראש בחדרנו הקט ועם אור יום חזור הביתה לחיפה.

ביום בהיר החלטנו שאנחנו לא מנצלים מספיק את חדרינו כפי שקיווינו והחלטנו לבוא לקחת את חפצינו. הפתעה! מישהו תלש את המנעול שלנו ותלה במקומו מנעול חדש. חשוב לציין מנעול פשוט לחדר פנימי. רכב מיוחד שהכנו לצורך העברת חפצינו מחכה למטה. קצין הקישור שמשרדו שכן ממול מספר לנו שאמיר מהלהקה עשה זאת. אמיר, שחקן פחות מקובל על חברי הלהקה ובהיותו הוותיק, מונה למפקד הלהקה עם שחרור רוב הוותיקים. הפעולה הראשונה שעשה זו תלישת המנעול שלנו ותליית מנעול חדש. פרצנו את המנעול, הודענו לקצין הקישור על כך, העמסנו את חפצינו ונסענו לחיפה הביתה.

שבועיים עברו בשגרת החיים הרגילה. יום אחד הגעתי לבית הורי בצהרים. אמי פתחה את הדלת חיוורת כסיד. לוחשת לי ששוטר מחכה לי בחדר. שוטר לבוש אזרחית מציג את עצמו ואת סיבת בואו. תלונה בגין פריצה וגניבת חפצים מחדר בבניין של להקת-שריון. ניסיתי להבהיר את שרשרת האירועים, אך השוטר הנחמד עצר אותי והבהיר לי שהוא לא השופט ותפקידו מסתכם בחיפושים בבית והבאתנו לתא המעצר בתחנת המשטרה ביפו. השוטר התנצל ופתח כמה דלתות בארונות כאילו עורך חיפוש, ורשם שלא מצא מאומה. אמי אמנם לא התעלפה, אך הייתה קרובה לכך מאוד. אשמת הגניבה היא שמיכה צבאית וחוברת הדרכה לרובה בריחי בת שניים-עשר עמודים בשפה הרומנית.

משטרת ישראל טיפלה בכל תלונה, קטנה כגדולה באותה תשומת לב ומסירות. השוטר ביקש שאקח חפצים אישים ואתלווה אליו לביתו של מגי חברי שהיה שותף לעבירה איתי. כך, באוטובוס נסעתי עם ליווי משטרתי למגי. סיפור ה'חיפושים' חזר אצל מגי שארז אף הוא כמה חפצים אישיים ואנחנו שלושתנו ברכבת המקרטעת לתל-אביב. הנסיעה איפשרה לנו ללבן את הבעיה, אך השוטר הסביר בנועם שרק שופט יכול לשחרר אותנו, כך שנשאר כלואים עד שנובא בפני שופט.

אפילו שככל הנראה לעין זו אשמת שווא ויש לנו אפילו אפשרות, הציע השוטר, לתבוע את אמיר שתלש את המנעול של דלת חדרינו ונעל בחדש. הוא הוסיף חטא על פשע והגיש נגדנו תלונה בגין פריצה שלא הייתה. אמרתי למגי שבמידה ואפגוש את אמיר ברחוב, סביר להניח שהשוטר יצטרך לשוב ולחפשני, הפעם באשמת תקיפה והפעם באשמה צודקת. הזעם כה גדול וקשה להירגע.

הגענו לתחנת-המשטרה ביפו. הסרנו חגורות ושרוכי נעליים, למי שהיה, לבל ננסה להתאבד בתא המעצר. עכשיו מגיע הרגע המשפיל ביותר. לקיחת טביעות אצבעות. האצבעות שלא מזמן נגנו על כלי-נגינה, נטבלות בדיו שחור מיוחד וטביעת אצבעותינו מובאות למאגר המשטרתי. הכעס והשנאה לאמיר גוברים. כבר לילה ואנחנו מובלים אחר כבוד לתא-המעצר.

תא-מעצר בכלא יפו. תא קטן, מעופש ובו שש מיטות ברזל כפולות קומה. צפוף שחור ומצחין. כל מה שקראתי בספרים, וכל מה שראיתי בסרטים נראה כמו מלון "הילטון" מול המציאות. בפינת התא חור ברצפה, וברז מים. זו המשתנה או המחראה הפתוחה לעין כל וכל המשתמש בה נמצא כמו סולן על במה בקונצרט רסיטל. ריצפת התא והקירות מבטון בגוון שחור מרוב הלכלוך שדבק בו במשך השנים. בן-זוגו של הלכלוך היה הריח. בדרך כלל הם הולכים יחדיו ולכן לתא ריח ייחודי בלתי נסבל שאינו ניתן לתיאור.

שכנינו לתא שעדיין מסוגלים לדבר, מקבלים אותנו בברכה ובתמורה ביקשו סיגריה ועוד אחת על האוזן לאחר-כך. הפרצופים שראיתי בתא בחסות החשכה שלא הייתה מוחלטת, יכלו לשחק תפקידים מרכזיים בסרטיו של פליני או טרנטינו. בגלל רובם הייתה נאסרת הצפייה לילדים עד גיל עשרים-ושבע שלא יקבלו פחדים בלילות. יצור מסומם שכב ליד דלת הכניסה. מוזר שאני קורה לזה דלת. זו מפלצת ברזל שכמה ק"ג של חומר נפץ בקושי יגרדו את הצבע שאמור היה להיות עליה.

מלאי הסיגריות שלנו שימש את שכנינו לתא לעישון ומשחק. המשחק היה צריבת סיגריות באוזניו של היצור ליד הדלת, ומשלא הגיב כיאות חשפו את אשכיו וצרבו גם שם. הכוויות הצליחו להזיז קמעה את גופו המסומם והוא פשוט זז באי נוחות וניסה למלמל כמה מילים. כמעט אפשר לחשוב שהוא נהנה מהמשחק.

בחלק העליון של התא צוהר קטן, מסורג ושני דברים חודרים דרכו לתוך התא. שניהם מעלים זיכרונות ודמעות בעיניי. אור הירח המקנה לנו חוש התמצאות וצלילי מוסיקה שנשמעו בברור. החצוצרה של קרסו עם התזמורת שאחד מחבריה, אשר קמחי, נהיה לימים חבר קרוב מאוד. המוסיקה לא הוסיפה הרבה למצב רוחנו והייאוש מכרסם כל חלקה טובה בנשמתנו. מגי ואני ישבנו על 'המיטה' ופחדנו להירדם.

לאחר שנדמה היה שכל דיירי התא התמוטטו אל המשטח המעופש, ניסינו לעצום עין ואז… ארבעה שוטרים הביאו עציר משתולל וניסו להכניסו לתא. הוא משתולל, השוטרים מכים אותו באלותיהם וטיפות דם זעירות ניתזות לכל עבר. צעקות וצרחות. סירובו של העציר לבצע את הוראות השוטרים מגביר את האלימות והכל מול עינינו. ארבעת השוטרים לא הצליחו לדחוס את המשתולל מבעד לדלת הפעורה עד שנלקח משם כולו זב דם, כנראה לטיפול והשקט חזר למקום.

השחר מתחיל לעלות, נמנום פה ושם לא מספק את צרכי השינה, אך ההתרגשות מטשטשת את העייפות והזמן זוחל לאט. הרהרתי ביני לביני, שואל את עצמי מה המרחק בין לנגן, ללמוד ולעסוק במוסיקה בשקט ושלווה לבין חור מצחין כזה שלא ידעתי ולא דמיינתי כלל את קיומו. הרף-עין זה המרחק. מי יודע בכמה תחומים אנחנו קוברים ראש בחול ולא יודעים שמתחת לאף ישנם מקומות נוראיים כאלה. הכעס, הטינה והשנאה כלפי אמיר מתגברים מרגע לרגע. הרצון לפגוש בו על מנת לנקום מוחלף בתפילה לבל אראה את פניו, שלא אצטרך לשבת במקום כזה זמן ממושך בהרבה.

על ארוחת הבוקר אני מדלג בסיפורי כי ממילא אף אחד לא יאמין למה שאכתוב. הטיפוסים שרוכזו בחדר המצחין אינם, כנראה, ברואים אלא יצורי כלאיים של שֵד ותמסח גידם. את התיאור אשמור לסיפוריי דמיון. צלחת אחת וכף אחת לכמה סועדים וזה החלק הנעים. ההסבר הוא שהמקום אינו פנסיון גמלאים של ההסתדרות. על החומרים מהם הוכן האוכל ועל ערכו התזונתי נספר פעם אחרת.

לאחר ארוחת הבוקר ישנה הצעידה במכלאה. כולם צועדים אנה ואנה. מן חילוץ עצמות כזה, מן שחרור עצבים הבא במקום לנגוח בקיר. המכלאה קטנה וכל אחד בוחר במסלול והולך מקצה לקצה. מסלול אחד נשאר פנוי. אף אחד לא מעז להתקרב ואף אחד לא מעז לחצותו. במסלול הזה הולך בעל אטליז, ענק קרח במשקל רב המחולק בין צווארו לקרסוליו, כשהוא גורר את רגל ימין והברך נעולה. פציעה ישנה. שני שומרי ראש מהעצירים הולכים אחריו ושתדלים לשמור על קצב ההליכה. לא למהר מדי וכמובן לא לפגר. האיש המפחיד הזה טוען לחפותו ורבים, אולי כולם במכלאה הסכימו אתו. גם אני הסכמתי ואפילו הייתי חותם על עצומה לשחרורו לאלתר.

בוקר בהיר אחד מגיעים שלושה פקחי מס-הכנסה לאטליז שלו וברוב חוצפתם מבקשים לעיין בספרים. זה דבר מאוד מרגיז, לכן לא פלא שהוא שלף תת מקלע מאחורי הדלפק וירה באחד מהם למוות. עכשיו הוא עצור לפני משפט ממתין לחפותו. מבחן סטטיסטי קטן יוכיח שלא קיים עציר אחד במכלאה שיחשוב שהירי היה מיותר והקצב אשם. שמו זכור לי היטב ולהתחיל בגילי עניין עם קצבים, בעיקר כשאני צמחוני אין לי לא חשק ולא רצון. מי שסקרן שיתקשר.

יצא במקרה שהחברים שממלאים את המכלאה כולם חפים מפשע, כולל אני, ונמצאים כאן באישום מדומה. לך ספר להם שאנחנו, לכאורה, מואשמים בגנבת חוברת הדרכה צבאית ושמיכה צבאית כמעט חדשה עם שבעה חורים.

הזמן זוחל עד שסוף סוף אנחנו נקראים להסעה. מכונית להסעת עצירים מסוכנים עם שוטר מזויין עם נשק טעון ודרוך מלווה ובראש השיירה שבעה אופנועי משטרה. הובלנו אזוקים לאחר כבוד לבית-המשפט. המתנה ועוד המתנה וכל דקה נראית כשעה. השופט הסתכל בתיק, שמע את הסיפור ונזף קשות במשטרה על מסירותה המוגזמת בתיק הזה ללא הפעלת שיקול דעת ובעיקר גזילת זמנו היקר.

לא חיכינו שאולי מישהו ינסה להתנצל בפנינו, לא חזרנו למכלאה על מנת להיפרד מחברי הנפש לתא. פשוט מיהרנו לחיפה הביתה. שטפתי את גופי בעשרות ליטרים של מים ואלכו-ג'ל ובשקדנות נשאתי תפילה לבורא עולם לבל יפגישני עם אמיר.

כמה חודשים עברו, הסיפור התחיל להישכח. יום בהיר אני צועד לתומי ברחוב הרצל בחיפה ליד בית-הקרנות. לפתע אלוהי הנקמות מעיר את תשומת ליבי לדמות חשודה מעבר לכביש לא אחרת מאמיר בכבודו ובעצמו. זה שהעיר את תשומת לבי כאילו ציפה לראות מה בכוונתי לעשות ואולי אפילו עניין אותו לראות קרב קטן. סבתי על עקבי וכמו גיבור-על נסתי על נפשי במהירות. התרחקתי מזירת הפשע לפני שיהיה פשע. אולי אכזבתי את זה שהפגיש בינינו וציפה לראות משהו מעניין.

מאז הסיפור הזה עברו שנים לא מעט, את אמיר לא ראיתי יותר ולעניות דעתי אם אלוהי הנקמות יסתקרן בקרב קטן ויפגיש בינינו, מצפה לו אכזבה. דווקא אולי שי בצורת חפיסת 'טובלרון' על החוויה שהעניק לנו. מי שמחפש היום חוויה שכזו חייב לרסק גולגולת של מאן-דהו ואולי יוכל לזכות בה.