רחוב השמש בחיפה, בית אבן פינתי גדול ובו מספר כניסות. "בית כארמאן" על שם הבעלים. ערבי עשיר שבנה את הבניין ונהנה משכר דירה מעשרות דירות וחנויות הנמצאות במבנה. קומה ראשונה דירה בת שלושה חדרים. מטפסים קומה אחת בחדר המדרגות שמאלה, הדלת לדירתה של משפחת כהן וימינה הכניסה לדירה שלנו. דירת שלושה חדרים המאכלסת שלוש משפחות שאינן מתלוננות.
המטבח המשותף לכולם, הוא למעשה מטבחון קטנטן שהיה מספיק היום, בקושי, לשרת שני עמילי מכס לשתיית תה. מול דלתות החדרים ישנן שתי דלתות נוספות. אחת לחדר האמבטיה ובה כיור, אמבטיה ודוד למים צר וגבוה, כשהתחתית שלו זו גומחה להכנסת עצים לתבערה לחימום המים לרחצה. הדלת השנייה מובילה לתא קטן ובו האסלה וזהו. מי שהצליח להידחף פנימה יכול היה לנצל את האסלה לייעוד שלשמו הותקנה. כל הקומפלקס הזה היה צריך לשרת שלוש משפחות, אך הספיק בקושי לזהבה בלי שלושת הדובים.
אף אחד אינו מתלונן, כולם מאושרים עם הקיים. אין ישראל השנייה ולא השלישית. לדירה הזו עברנו לגור כשאני פעוט בן יומו. ברטה והנס, השכנים, הביאו את הדסה לאוויר העולם. הדסה שמשה לי חברה למשחקים בתנאי שלא הייתי מכה אותה חזק מדי. זה לא קרה לעיתים קרובות כי היא הייתה קטנה וחלשה ממני וכנראה שכבר אז הבנתי את הפתגם הידוע שהכוח הוא החוק. חבר נוסף גר בקומה מעל משפחת כהן, נביל שמו.
ערבים נוצריים שהיו אהודים על כל הדיירים בבניין. על נביל לא הרמתי יד בגלל שלוש סיבות. האחת הוא בן, השנייה הוא יותר גדול ממני והשלישית חתרתי לשלום בין העמים. בביתו שיחקנו הרבה כי הם גרו לבד בדירה שלמה, ולאביו הייתה אפילו מכונית שגגה נפתח. יום בהיר אחד העמיסו מספר צרורות על המכונית ונעלמו. לא הצלחתי להבין במה חטאתי שחבר כל-כך קרוב נעלם כך פתאום.
התנהלות החיים בדירת שלושה חדרים שכורה כשבכל חדר חיה משפחה, הורים וילדים. מטבח ושירותים משותפים לכולם. והאנגלים נראים בכל פינה. איש לא התלונן. חיפה 1945 מגיעים פליטים מאירופה, ניצולים מהמלחמה הגדולה. מגיעים מתי מעט רק אלה שהמנדט הבריטי הקציב, או מעפילים בחוף מבודד באישון ליל. כסף אין ודירות טרם נבנו מספיק, אז כולם מסתפקים במועט.
יום הרחצה המרכזי היה יום שישי. הגעתי מהגן ונשלחתי במהירות לשמור תור לרחצה. האש בוערת מתחת לדוד והמים מתחממים לאט. אבא הביא כפיסי עץ מהנגרייה על מנת לחמם את המים. טוב-לבו לא אפשר לנו להתרחץ ללא תור. השכנים מטים אוזן מבעד לדלת, מאזינים לצריכת המים החמים. צריך להספיק לכולם.
יום חמישי אחר הצהרים, אימא צריכה לערוך קניות לשבת וביקשה שאשאר שעה קלה לבדי. את המילה לבד לא אהבתי, אך כנראה התביישתי לומר זאת. מצרכים לשבת זו שקית קטנה, כך שכל הקניה תארך כמחצית השעה. הרי כל גודלה של חנות המכולת מתאים היום במרכולים, בקושי, לאגף הזיתים ה'דפוקים' עם לימון ושום.
נטלתי ספר תמונות צבעוני, שכבתי על הבטן במיטת הלול וראשי מורם, מתבונן בתמונות להנאתי. תוך כדי נפנפתי ברגליי רגל רגל וחבטתי במזרון. לפתע ראיתי דמות. מישהו זר ומאיים חומק לעברי. פתחתי בצעקות שבר ולא עזר שראיתי את הדסה הקטנה מחייכת ולועגת לי מהמרפסת. מי יודע אם זה לא שליח מטעמה הבא לנקום על עריצותי.
רק כשברטה אימה של הדסה מהחדר הסמוך נכנסה לחדר, נרגעתי. לא הייתי מסוגל להסביר לה שמזווית העין ראיתי את הרגל המונפת ואת קצה קצהו של הצל על הקיר וכל זה ביחד יצר דמות אמתית שבאה להתנכל לי ומה הפלא שאני מזעיק עזרה. כל אחד היה נוהג בדיוק כמוני. ידוע ומפורסם בין הילדים שישנן דמויות הבאות לפגוע ולהפחיד ועד שנגדל ונהיה מספיק חזקים, עלינו לפחד ולצעוק. אלו חוקי המשחק. אם לועות הטנקים הבריטים לא הבהילו, אז איזה צל על הקיר יפחיד?
באחד הימים ירדתי לשחק בחצר ולא מצאתי אף ילד בסביבה. האם זו סיבה מספקת לוותר על משחק? הורשיתי לשהות לבד בחצר תוך הבטחה עם שחר שלא אצא ממנה גם אם אקבל סוכרייה טופי או וופל שוקולד אנגלי. מרפסת דירתנו הייתה על עמודים ובין העמודים מישהו השאיר כמה אבנים גדולות. שם בחרתי לשחק עד שאמצע שותף למשחק אחר. מישהו מתקרב אליי לא הציע אפילו וופל לימון ומתחיל לעודד אותי לנסות להרים אבן אחת גדולה במיוחד. הוא דיבר במבטא זר לי. היה זה פועל ערבי שעבר בסביבה בחיפוש אחר עבודה.
בעידודו משכתי את האבן והתחלתי להרימה אט אט. במאמץ עליון הגעתי עד הברכיים ואז הנפילה. הרי ברור היה שלאחר שיא ההרמה, האבן תצנח ארצה בצניחה חופשית. הרי בשיעור ראשון של גיאוגרפיה בחמישה ממדים בחלל לומדים זאת כנקודת מוצא בסיסית. אך אני לא בקיא עדיין בחוקי הכבידה והאבן בצניחתה פגשה את האצבע הקטנה בכף רגלי השמאלית.
אינני מתכוון לתאר את היכולות שלי בצרחות. המעודד וויתר על אפשרות עבודה ונעלם בן שנייה. נשארתי צורח לבדי ללא כל חברה. מי שלא שמע אותי צורח לא שמע צרחות מהן. לא הבנתי עדיין שכאב הוא חלק בלתי נפרד מהחיים וכך הגבתי. החל תהליך ידוע של פאניקה, שכנים, כאבים, חבישות, ציפורן נשרה ולבסוף חזרתי לאיתני כמצופה. הצרחות, אכן פיתחו את ראותי אך לא הפכתי לזמר אופרה כמתבקש.
בתקופה זו ערכתי את צעדיי הראשונים באדריכלות. המרפסת שלנו שהייתה משותפת לחדרם של ברטה והנס, גרמה לא אחת לסכסוכים טריטוריאליים ביני לבין הדסה הקטנה. חלוקת שטחים הייתה עבודתי הראשונה במקצוע וללא תשלום. בכל פעם שהתחדש הסכסוך בינינו חילקתי את המרפסת על פי קווי הריצוף וסימנתי קו רוחבי שאסור לאף אחד משנינו לחצותו. היום אני מוכרח להודות שלא נהגתי ביושר מוחלט וניצלתי את גילי ואת הידע המקצועי שלי על מנת לרמות קצת את הדסה.
אימא למדה אנגלית. אחת לשבוע הגיע המורה. 'יקה' שעבר שיתוק במחצית פניו ופיו מעוות. זה קצת הפחיד אותי וגרם לי להיות שקט בזמן השיעור. שיחקתי בצד והצצתי מדי פעם לוודא שאינו מתקדם לכיוון שלי עם פרצופו המאיים לאיזו מטרה אלימה. לא הייתי ממליץ לו על תקיפת ילד, זה עלול לחסל את קריירת ההוראה שלו.
גם לאבי הגיע מורה מדי שבוע. מורה לסקסופון. המורה כעס קצת על אבי כי כל ההכנות שלו לשיעור מסתכמות בשעה שעתיים נגינה בשבת. האהבה למוסיקה גוברת על חוסר הזמן והכסף ואבי השתדל להתמיד. הוא ירש בדיוק את האופי שלי. כמו שאומרים, העץ אינו גדל הרחק מהתפוח. אהבתי את שיעורי הנגינה של אבא. ישבתי בצד והקשבתי להערות ולהסברים של המורה.
אבא עבד בצבא הבריטי והמיר את חפיסות הסיגריות הניתנות בהקצבה, בחפיסת שוקולד אחת לשבוע. אימא פירקה את החפיסה וחילקה לקוביות. קובייה אחת לאחר האוכל. ייתכן והמחשבה על הבונוס המחכה לי שיפרה במקצת את התיאבון, אך לא שמנתי עד שהשתחררתי משירותי הצבאי ועד בכלל, למעט תקופה בת שנתיים, בה ניסיתי לאכול מכל הבא לפה על-מנת לחוש מה חווים לוחמי הסומו. מהר מאד התחרטתי וחזרתי למשקלי.
כששכבתי בלול מתקשה להירדם הייתה אמי גוחנת ושרה לי שיר באידיש על "העיירה שלי בֶּלְז" וכשהייתה מגיעה לפזמון התחלתי לבכות. אמי חשבה שאולי אני רעב או גאון המבין כבר את השפה הזרה לי. האמת שבכיתי בגלל המנגינה הכל-כך עצובה. ישנה הקלטה של החזן הידוע מוישה אוישר משנת 1937 אך בחרתי ביצוע מאוחר יותר של דודו פישר ולאחר 1:03 ד' של הבית מתחיל הפזמון המדמיע.
טיולי השבת של הורי ושלי, לבושים במיטב, נערכו ברחוב הרצל כשאני גורר אותם עד לרחוב ארלוזורוב. המטרה חנות צעצועים בעלת חלון ראווה קטן המציג את כל הצעצועים הנמצאים בחנות, תשעה במספר. בפינה שכב כינור צעצוע קטן שמשך את תשומת ליבי. למרות שהורי מבטיחים לקנותו, אינני מרפה ולא מתפתה לכלים וצעצועים אחרים שהוצגו בפני. בעקשנות רבה השגתי את שביקשתי ואכן עסקתי בחיי בכמה רבדים בעולם המוסיקה.