קשה לי להבטיח שעוצר זה הוא המשכו של עוצר 1, עליו כבר סופר
השמש שקעה. הערב ירד. התחלתי להתלונן על כאבים עזים בעיניים. אבא חזר מהעבודה בהפסקה מתוכננת בעוצר ואימא מספרת לו על היריות ועל השכן הסקרן במורד הרחוב שהציץ ארוכות מבעד לשער הכניסה ונפגע מצרור שנורה ממקלע 'בזה' 7.62 מ"מ שפילח את ראשו. שיאו של הסיפור, שאני בזמן היריות שיחקתי עדיין בחוץ וקיבלתי חופן סוכריות ממקלען צריח של טנק.
אבי הזהיר אותי לבל אשחק בחוץ בזמן העוצר. כילד בן ארבע השתדלתי למלא אחר דרישות הורי לא בהצלחה מרובה. העיניים שלי התחילו להתנפח ואני מאבד את הראיה. את הסיפור שמעתי לא אחת מאבי שסיפר לנכדיו, ילדיי, כשדמעות בעיניו. שכבתי במיטה, ותוך כדי בכי קורע לב שאלתי שוב ושוב:
"אבא, למה אני לא רואה אותך?"
ההחלטה בבית פה אחד. חייבם להגיע לרופא. לילה. חיפה חשוכה. טנקים ומחסומים של הצבא הבריטי ברחובות. טלפון אין. פקס אין. SMS גם אין. הברירה היא ללכת ברגל וגם זה מסוכן כפי שראינו.
אמי לא חשבה פעמים, עטפה אותי בשמיכה וכשאני חבוק בזרועותיה יצאה לרחוב, כלביאה המגוננת על גורה. צריך להגיע לרחוב ארלוזורוב לביתו של ד"ר בוטנוויזר. רופא ילדים מפורסם שטיפל בי מאז לידתי. המחסום הראשון ברחוב סירקין לא הרחק מביתנו. שני חיילים אנגלים עצרו אותנו. אמי ניצלה את שלמדה בשעורים פרטיים ושוחחה איתם באנגלית.
כשהרימה את השמיכה והציגה להם את פרצופי הנפוח נוטף הדמעות הלא יאומן קרה. אחד החיילים לקח אותי בזרועותיו החסונות, אמי רועדת מפחד ומעט מצינה, מגוננת עלי עם המטריה. טפטוף טורדני שלא פוסק לרגע ומאיים לפרוץ את השמיים השחורים ולהרטיב אותנו עד לשד עצמותינו. החייל בצעדים נמרצים ורחבים, כשאימא הולכת\רצה לידו, הוביל אותנו כברת דרך ארוכה וחסך לנו הסברים בשאר המחסומים. אם החייל האדיב קורא את זה אפשר לקיים מפגש זיכרונות מאד מרגש. הוא אמור להיות היום כבן מאה. אולי קוראים לו פיליפ. מי שמכיר….אשמח.
השמיים שחורים כי זה צבעם בלילה חורפי שכזה. הכל חשוך. תאורת רחוב, אין. תאורה מחלונות ראווה, אין. תאורה מבתי המגורים, אין. הכל מוגף וסגור. גם תאורת ירח איננה מגיעה מבעד למעטה העננים השחורים. כך שמרחק ההליכה הארוך רחוק מהליכת טיול להנאה או הליכה לפיתוח סבולת לב ריאה. דוקטור בוטנוויזר היה כמובן בבית. אי אפשר וגם אין לאן ללכת. "ביתי הוא מבצרי" מותאם בדיוק לימים אלו. הרופא לא מאמין לסיפורה של אמי על דרך הגעתנו אליו באמצע העוצר. כדי להימנע מהעינוי של הדרך חזרה, הוא מציע שנשאר אצלו עד אור הבוקר. אימא מודה, אך חייבים לחזור כי אבי לא יבין מה קרה.
קיבלתי טיפול ותרופות והרופא ליווה אותנו עם פנס לחדר המדרגות החשוך, נפרדים ויוצאים לדרך. גם בדרך חזרה נעצרנו מספר פעמים, אך אומץ ליבה של אמי הדואגת נגע ללבם של החיילים הבריטים האמונים על שמירת חוקי העוצר ואפשרו לנו להתקדם. הפעם לא נמצא החייל האמיץ שיעזור בנשיאתי. אומנם הייתי צנום ורזה ואך מרחק הליכה כזה, במזג אוויר כזה, זה מבצע לא קל. בשעה מאוחרת הגענו הביתה כשאני ישן בהשפעת התרופות שקיבלתי. אבי נרגע ולאחר יומיים כבר חזרתי לגן עם ראייה שש-שש. תודה מקרב לב לפיליפ. נכדיו יכולים להיות גאים בסבם שהיה 'מנטש' ושוטר למופת.
סיפור מרגש וכתוב יפה כל כך. מניחה שזה סיפור אמיתי. וואו… איזו תקופה