געגועים, כמיהה וזיכרונות – מותר לנו להרגיש

געגוע הוא רגש של חוסר שמעורר כמיהה, ערגה, רצון שהאדם או הדבר ישובו. געגוע מעודד התרפקות על עבר שלא ישוב. לעתים הגעגוע הוא תוצאה של מישהו יקר שעזב, בפעמים הכמיהה היא למשהו שהיה והשאיר בנו חיפוש.

פעם זה חפץ שמזכיר ילדות או טעם של תבשיל שמזכיר את הבית שהיה. אפשר להתגעגע גם לעצמנו, למי שהיינו בעבר, לחוויות שהרשינו לעצמנו לחוות וכבר אינן חלק מחיינו. לפעמים הגעגוע הוא למקום הבטוח והמכיל שנעלם בגלל מלחמה, או בשל פוליטיקה הרסנית, כמו געגוע לנופים ולחוויות של הילדות.

לא פוחת עם הזמן

נדמה שלגעגוע יש חיים משלו, והוא מנכיח את עצמו ומאלץ אותנו לפגוש בו בלי לשאול אותנו אם מותר. הרבה דברים מעוררים געגוע. ריחות, מראות, צבעים, חפצים, צלילים, כל דבר שמתקשר למושא הגעגועים שלנו.

רחל, שאבדה את בנה בתאונת דרכים, מספרת: "אין כאב גדול מזה בעולם. חלפו שנים. הכאב לא התעמעם והזיכרונות איתי. אני מתגעגעת לפעמים נורא. למרות זאת הצלחתי לחזור לחייך ולמצוא נקודות שמחה בחיי. אני כאילו לא חושבת עליו, מעסיקה את עצמי, אבל יש עשרות דברים שמזכירים אותו בכל רגע, ומעוררים בי געגוע שפוצע אותי מבפנים. הוא השתמש בבושם מסוים. שכשאני מריחה מישהו עם הבושם הזה אני מקבלת דקירה בלב.

הוא היה אוהד של מכבי חיפה. כל משחק, כל צעיף, כל שידור מזכיר לי אותו. כל כך הרבה דברים. הוא אהב עוגת פרג. כשאני מכינה אותה לילדים ולנכדים, אני מוצאת את עצמי אומרת שזאת בעצם העוגה שלו. הילדים בקשו שלא אכין אותה יותר כי במקום לשמוח זה עושה את כולם עצובים. הם רוצים להמשיך עם החיים שלהם, לא להיתקע כמוני בזיכרונות. זה קשה. געגועים זה קשה. הגעגועים לא פוחתים עם השנים, הם רק מייסרים פחות".

מתגעגע לארץ ישראל

יש האומרים שלגעגועים אין סוף ואין ריפוי. אנחנו צריכים לוותר על הניסיון לדחוק אותם ולהרשות לעצמנו זיכרונות. כדאי שההווה יהיה מספיק מלא בחוויות חיוביות כדי שלא נצטרך להתרפק על העבר.. געגועים חוזרים וצפים גם כשאנחנו מנסים להעלים אותם, מסתתרים במעמקי הנפש ומחכים להזדמנות לשוב אל פני השטח, להזכיר לנו את מה שאין.

לפעמים נדמה שכבר איננו מתגעגעים, ששחררנו את זה, כאילו ויתרנו על האושר ההוא ונותרו רק זיכרונות, ואז הגעגוע חוזר וצף. חווית הגעגוע יכולה להיות מתוקה ונעימה, כמו געגוע לחיבוק של סבתא שיצאה מהעולם בגיל מבורך, וגעגוע יכול להיות כאב צורב שמלווה בתחושת ריקות גדולה. הכל תלוי בעוצמת הרגש שמלווה את הגעגוע.

התלמוד הבבלי אומר (מסכת שבת) שכאשר ילד מתגעגע לאביו, הוא צריך לקשור רצועה מנעל ימים על רגל שמאל. למה? כי הקשירות משחררות את הנפש. בימי התלמוד היה מידע גם על צמחים, וצמח הפואה המצויה שימש לריפוי הגוף ממחלות ולריפו הנפש מגעגועים.

רבות נכתב על געגועים לארץ ישראל

המשורר יהודה הלוי מיהדות ספרד במאה ה 12 כתב: לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב – אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב. המשורר וחוקר הספרות אבות ישורון כתב: "כָּל הַנְּהָרות הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינוֹ מָלֵא כּי כָּל הַנְּהָרות חֹוזְרִים אֶל הַנְּהָרוֹת. תַּאֲמִיני לִי. זֶה סֹוד גֵּאות וְשֵׁפֶל. זֶה סֹוד תֹּורַת הַגַּעגועים."

מתגעגעת לאמא

געגוע מלמד שהדבר אליו אנחנו מתגעגעים היה משמעותי עבורנו.

נטשה אומרת: "אני מתגעגעת לאמא שלי, היה לנו קשר כל כך חזק ואני מתגעגעת לתחושה הזאת שיש מישהי שאוהבת ומקבלת אותי ללא תנאי. אני מתגעגעת לנוף של הילדות שלי, לטבע הפתוח לפני שבנו שם מגדלים. לפעמים יש באוויר ריחות שמזכירים לי את הפרחים מהילדות. גרנו ליד נחל והרחש של המים הזורמים עד היום משדר לי אהבה והכלה. אני לא מתגעגעת למי שהייתי אז, אני שמחה במי שאני היום, אבל הנוף, החיבוק של אמא, אלה חסרים לי.״

יאנה אומרת: "אני מתגעגעת אבל יחד עם זה אני לא רוצה לשחזר את החוויה. אני מתגעגעת לילדות שלי ברוסיה, לנופים, לבית שלי, לבית הקיץ, לעוגת ביסקוויטים בקונדיטוריה אחרי הגן, לחברים, לבית, לסבתא, לסבא, לתוכניות בטלוויזיה. אני מתגעגעת לחוג ריקוד על הכללים הקשוחים, לרצינות של בית הספר, לעולם שכבר מזמן אינו קיים, אבל בחיים לא הייתי רוצה לחוות את זה שוב".

לחזור לימים טובים

שרית חדד שרה את המילים של אהוד מנור: "ולי קראת פרח ועיניים, אני זוכרת הייתי נשמה.
רק איתך מעל ריחפתי בשמיים, פתאום נפלתי לבד לאדמה. לא נותר דבר מלבד הגעגוע".
אם היינו רוצים לחקור את נושא הגעגועים היינו מגלים כמה סוגים של געגוע. געגועים לאדם שאבדנו בעצב גדול, ואנו יודעים שלא ישוב. לעתים מדובר באדם שעבר לעולם שכולו טוב, בפעמים אחרות זה אהוב שהלך ועזב את מערכת היחסים אתנו, או שאנחנו הלכנו וכעת מתגעגעים.

יש געגועים לאווירה, לבית שהיה לנו והאווירה בו היתה שמחה וקלה ללא דאגות, למרחב חברתי בו חווינו שייכות ומערכות יחסים עמוקות ומשמעותיות, יש געגועים לעיסוק, לסוג עבודה שעשינו, ליצירתיות שהייתה חלק מחיינו בעבר, מוזיקה, ציור, תנועה.

יש געגוע רומנטיים לאהוב או לחיבור מרגש ומסעיר, הגעגועים האלה יכולים להופיע בתוך מערכת יחסים, כמו רצון לחזור לימים הראשונים של הקשר.

קובי אפללו כתב ושר: "חולם שהיא תבוא אלי, אולי תבין את סודותיי אז מסתתר ברגשותיי ותפילתי היא געגועי".

מתגעגעת לתמימות

ליאורה אומרת שיש הבדל בין געגוע לנוסטלגיה: "לא חסר למה להתגעגע. הגעגוע שלי הוא לעיתים בלתי מוסבר. אני יכולה לשבת על שפת הים, להתבונן במרחב המים העצום ולהתגעגע עד דמעות. אני אפילו לא יודעת למה אני מתגעגעת אבל הלב מרגיש געגועים. אולי געגועים לפשטות, לערכים של אהבת אדם, לשלווה.

רוע תמיד היה קיים, אבל פעם היינו פחות חשופים אליו כל דקה כמו היום. אני מתגעגעת לחברות ללא שיפוט, ליחסים של הדדיות בין נתינה לקבלה בלי ניצול, מתגעגעת לחברים, למדינה שלנו כמו שהייתה פעם".

רחלי מתגעגעת לימים בהם יכלה ללכת: "מאז שנפצעתי בתאונה, אני מרותקת לכיסא גלגלים והזיכרונות על הימים שקפצתי ורצתי פוקדים אותי בעיקר בערב, לפני השינה. אני מתגעגעת לעצמי של פעם".

עירית אומרת שהיא מתגעגעת לעצמה הצעירה: "לקלילות, לתמימות ולאהבה של גיל הנעורים.  אהבה שלא חזרה בעוצמה שלה. אני מתגעגעת לאושר וגם זוכרת את הכאב והנטישה שחוויתי אז".

מירי אומרת שהיא לא מתגעגעת לכלום: "אולי החושים של התקהו. פעם התגעגעתי לילדות, לירושלים, לריחות של התבשילים ביום שישי, אבל היום אני כבר לא מתגעגעת לכלום. ברור לי שמה שהיה לא יחזור. ברור לי שמי שהיה אהובי והלך לא ישוב. אז אין טעם להתגעגע. אני לא עצובה, אני גם לא שמחה במיוחד, בטח לא בתקופה הזאת. אני רק מתבוננת, מנסה לעשות את הכי טוב שאני יכולה כאן ועכשיו".

מתגעגעת לעצמי הצעירה

אוגניה אומרת: "הגעגועים הכי משמעותיים שלי היום, זה לתחושת המוגנות, החיבוק, התחושה שיהיה בסדר. יש בי געגועים לתחושה שפשוט אפשר לעצום עיניים ולנוח קצת, כי יש מישהו שאוהב, שמרגיע שאפשר לסמוך עליו. לדעת שאני לא לבד, שיש לי אהבה, יש מי שדואג לי. בעלי נפטר לפני כמעט שבע שנים ותחושת הגעגועים מתישה לי את הגוף וכואבת פיזי בלב. יש לי חברות ומשפחה, אבל בלב אני לבד, ואני מוצאת שלעתים אני מתייסרת בגעגועים".

יפעת אומרת: "אני חושבת שאחד הקשיים הגדולים הוא, שיחד עם הגעגוע מגיעה תחושת ההחמצה על מה שיכול היה להיות. המחשבה על האובדן גם שלי וגם של האדם שהלך, ומה שהוא הפסיד בגלל שנפטר בגיל צעיר, מציפה כאב עמוק".

רויטל אומרת: "הגעגוע זה דבר כל כך עמוק. מגיע בעיקר מהקשבה ללב ומלהיות לבד. הרצון לחוות שוב את האדם שאיננו, את עצמנו איתו, ההחמצה על הימים שכבר לא ישובו, כל אלה מעוררים געגוע גדול. אפילו עכשיו כשאני מדברת, זה תופס אותי בבטן".

סיגל: "יש לי געגוע לעצמי הצעירה. בא לי לחזור אחורה, אל הבחור ,שפגשתי פעם וחוויתי איתו אהבה שלא תחזור עוד מעולם והלב שלי ממנו עדיין סדוק".

להיות בהודיה על מה שהיה

התמודדות עם געגוע יכולה להיות בדרכים שונות. כאשר האדם או הדבר אליו אנו מתגעגעים אינו נוכח עוד בחיינו, מותר לנו להיות עצובים, אך כדאי לאפשר לעצב להיות נוכח בלי שזה יפריע להמשך החיים. כדאי ללמוד לחבק את העצבות, לאפשר לזיכרונות הטובים להביא איתם הודיה על הימים היפים שהיו ולשחרר את הזיכרונות הקשים.

כאשר נאפשר לעצמו לחבק את הכאב ולא נילחם בו, הוא ילך וייחלש. מותר להרגיש. מותר לשתף אחרים בתחושות שלנו. הגעגועים למי שכבר לא אתנו, לימים שחלפו, למצבים שלא ישובו, עלולים להשרות חווית בדידות והשיתוף, עוזר לנו לקרב אנשים לחיינו. השיעור הגדול של ללמוד לקבל בא הרבה פעמים בעקבות שיתופים של רגשות. אולי נגלה שגם אחרים עברו סבל רגשי, שיש להם דרכים טובות יותר להתמודד.

רחל שפירא תרגמה את השיר של יאניס ספאנוס, הזמר היווני, ולאה לופטין שרה:

איש לא ילמד אותנו מה זה געגוע , שתולש אותך מעצמך
איש לא יספר לך למה ומדוע אין לך אף רגע של מנוחה
רגע נחה בידך ופתאום איננה – לא תדע את מי להאשים
רק גופך עודו זוכר משהו ממנה שחסר לשאר האנשים.

דרך עוצמתית מאד להתמודד עם געגועים היא להיות עסוקים בעשייה. עשייה משמעותית עבורנו, משהו יצירתי לעתים בעל משמעות להגשמה של האיכויות ולעתים לצורך הנצחה. יש מי שיוצא לטיול שהאדם היקר לו רצה לעשות לפני שנפטר, יש מי שיוצא להגשים את החלום האישי, זה שלא העז עד אותו אובדן, ולפתע יש הרגשה שצריך לעשות את זה.

לחבק את הזיכרון

את רות הכרתי שכשהגיעה אלי לקבל מסר מבעלה שנפטר: "הקל עלי לדעת שהנשמות של הנפטרים באות לבקר אותי. לפני כן הייתי נוסעת לבית הקברות, אבל לדבר עם האבן זה מאד קשה. קל יותר לדעת שהם מבקרים אותי בבית. יש רגעים שהגעגוע נורא כואב ופעמים אחרות שהזיכרונות ממלאים את הנפש ומרגיעים. הבן שלי דומה לאבא שלו. הידיים, התנועות, כל המראה שלו הוא כמו של אבא שלו ז"ל.  

הוא היה ילד קטן כשאביו נפטר, הוא לא זוכר אבל בשבילי זאת המשכיות. לפעמים אני בוכה, לפעמים אני מרגישה שבעלי מופיע דרך הבן. אני גם מתגעגעת לסבתא, למשפחה שכבר לא אתנו. אני מתרפקת על הזיכרון ומחבקת את הזיכרונות, זה נעים אבל הגעגוע לא עובר. זה בא בגלים. לפעמים גל חזק ומורגש, כמו בחגים ובאירועים משפחתיים ובפעמים אחרות כמו לא היה".

רעות התאלמנה מבעלה כשהייתה צעירה מאד. היא נותרה עם שני תינוקות ונאלצה לעבוד, לתחזק את הבית ולגדל את הילדים ללא כל עזרה: "מה שהחזיק אותי זאת הידיעה שאני חייבת להראות לבעלי ז"ל שאני יכולה. היינו יחד מהתיכון, הכרתי אותו מצוין, גדלנו ביחד. כשנהרג, תליתי תמונה שלו בסלון והייתי מדברת שעות עם התמונה. מספרת לו מה עברתי באותו יום, משתפת אותו בקשיים ובהצלחות, לפעמים אפילו הרגשתי שאני מתייעצת איתו בעניינים שונים והוא מעודד אותי לחיות ולשמוח.

זה משונה כי אני התבגרתי והוא נשאר צעיר. בשלב מסוים הרגשתי שזהו, הוא עבר לאור, ואני צריכה להמשיך פה בלעדיו. מדי פעם אני כמו מרגישה אותו, נזכרת בימים שהיו לנו ביחד כשהיינו צעירים ואני מחבקת את הזיכרון".

ואתם? למה ולמי אתם מתגעגעים? אומרים שכל אחד מתגעגע למשהו או למישהו, אבל לא כולם מרשים לעצמם להרגיש את זה. אז זהו. מותר להרגיש.