עין אחת לא נותרה יבשה בחדר שבו תיארה את סיפור היום ההוא: היא הספיקה להיות נשואה רק חודש, וראתה את בעלה נרצח מול עיניה. כדי להנציח את שמחת החיים שלו היא הגיעה לרמב"ם כדי לתרום, ולחזק בעצמה בנות שירות לאומי בבית החולים.
יובל שרביט-טרבלסי, אלמנתו של מור טרבלסי שנרצח במסיבה ברעים, הגיעה ביום רביעי 20.3.24 מלווה בבני משפחתה ומשפחתו של מור ז״ל לחלק משלוחי מנות לבני ובנות השירות הלאומי של בית החולים ולמטופלים במחלקה ההמטו – אונקולוגית בבית החולים "רות" לילדים שברמב״ם.
יובל שרביט מספרת על בעלה ז"ל ואירועי ה 7 באוקטובר ◄ צפו
פורים הוא החג האהוב על מור
היא שיתפה בתופת שעברו באותה שבת:
החלק הכי קשה הוא שלא תכננו בכלל ללכת למסיבה, הגענו לשם בדיוק כשהתחילה מתקפת הטילים והחלטנו להיכנס לרכב ולברוח במחשבה שזה מתקפת טילים כמו שאנחנו מכירים ויודעים. אחרי שמונה דקות של נסיעה נתקלנו בחוליית מחבלים שקפצו עלינו משולי הכביש, שם הצלחנו להימלט מהם. מור נסע ממש מהר, הוא היה חד ונחוש. בצומת מפלסים נתקלנו שנית, הפעם בטנדר הלבן המפורסם שכולם ראו בסרטונים.
הטנדר חסם את הכביש ומור החליט לעקוף אותו מימין, הוא הנחה אותנו להוריד את הראש למטה. הוא ממש תפעל את האירוע, אני כל הזמן אומרת שיש לו שורשים של לוחם קומנדו. כולנו הורדנו ראשים אבל מור רצה לראות את הכביש והם ירו בו. הוא מת במקום, הרכב נפל לתעלה. חמש שעות היינו שם, חיבקתי אותו. במקביל שמענו חטיפה, אונס, וידויי הריגה. כל זה כשהרכב הפוך ואנחנו מעמידים פני מתים כדי שלא יבואו גם אלינו, ובשיחות עם המשטרה בתקווה שנצליח להציל את מור, לא עיכלנו שהוא כבר לא אתנו.
יובל הוסיפה:
״אהבת החיים, העזרה לזולת, הכבוד שהוא נתן להורים שלו, אלה הדברים שאני מרגישה שאני צריכה להשריש בתוכי כדי להרגיש שמור איתי. הוא תמיד חייך והיה לו חיוך מושלם. אדם שכולם רוצים תמיד להיות בחברתו. תמיד מוקף חברים. אז ישבנו וחשבנו במשפחה מה נוכל לעשות כדי להקיף את עצמנו בהרגשה שמור איתנו בחג האהוב עליו והחלטנו לבוא לתרום כי זה מי שמור היה. תמיד שם את עצמו אחרון.״
ד״ר אבי וייסמן, סגן מנהל בית החולים אמר:
זה לא דבר רגיל אצלנו שנותנים לנו, אנחנו רגילים להיות אלה שמטפלים, שמעניקים ולקבל מכם כזו תרומה זה דבר מדהים. אי אפשר לנחם אתכם על האובדן הכבד של מור אבל אתם מרגשים אותנו מאוד. אין מילים להודות לכם על המחשבה ועל הבחירה בנו ביום הזה שהוא כל כך משמעותי עבורכם.
בני ובנות השירות הלאומי חלקו בעצמם סיפורים על העבודה שהם עושים בכל יום בבית החולים. ליפז, בת שירות בפנימית ב׳ דיברה לאמו של מור ואמרה לה:
״אני איבדתי באותה שבת שני חברים חיילים. והשירות הציל אותי. לפגוש מטופלים, לעזור להם, זה נותן לי את הכוח נפשי להמשיך. זו השנה השניה שלי ואני מרגישה שאם לא היה לי את השירות לא הייתי מצליחה להסתדר והייתי נכנסת לאיזה מקום לא טוב. לאיזה דאון. אבל כשיש מקום שאומר לך ׳צריכים אותך, את עדיין יכולה לעזור לאנשים׳ – זה עולם״.