הזווית האישית
השריפה דקה אחר דקה: סיפורה האישי של שרית, תושבת הכרמל ובעלת עסק מקומי של יד שנייה.
נפגשנו עם שרית לאחר שפרסמה כי יש באפשרותה רצון ויכולת לעזור לדיירים שפונו בחטף מביתם, בלי כל אפשרות להציל ציוד, לרבות בגדים ונעליים.
הדבר אמנם נשמע פשוט, ולכאורה אפשר להצטייד במלתחה חדשה במהירות, אבל בפועל, בתוך כל הבלבול, הפחד ובעיקר הטראומה, הנתינה הזו היא בדיוק מה שהם צריכים.
שרית שי משתפת: "אתמול הייתי אמורה לסייר עם קבוצת סינים בישראל. ברגע האחרון החליפו אותי במדריך סיני. התעצבתי שאני צריכה לחזור הביתה, אבל תמיד בליבי פנימה אני יודעת שלכל דבר יש סיבה, וידעתי שהתשובה לשאלתי, למה, תגיע.
קמתי בבוקר. לקוחה הגיעה אליי לבדוק מה חדש במלתחה (יש לי בביתי בכרמל חנות ליד שנייה, מעין אוסף קסום של מחזור בגדים). כשהיא נכנסה, קצת לפני עשר בבוקר, אמרה לי: את מריחה?
פתחתי את הדלת והרגשתי ריח שריפה חזק.
המוקד העירוני מרגיע
אני גרה בתוך יער בצד העורפי של מורייה, ממש בהתחלה. הכל מלא אורנים יבשים וירוקים, וחוץ מעכברים שקופצים עליהם הם עלולים להתלקח במהירות.
צלצלתי למוקד 102. המוקדנית טענה שזה ריח מהמפרץ ושאפילו הרגישו את זה בשכונת מחנה דוד. התעקשתי שזה קורה לידי, אך ללא הועיל.
בטרם ניתקה השיחה, קיבלה הלקוחה שלי הודעה דחופה להגיע ולפנות את ילדיה מהגן ברוממה. דקותיים לאחר מכן צלצל אחי המבוהל, שהיה במרכז ואשתו הייתה תקועה בפקקים, ואמר שעליי להוציא מיד את ילדיו מהגן ומבית הספר באזור ורדיה.
הנה זה מתחיל
מהשעה 11 לערך עד היום בבוקר זה היה סיוט אחד גדול.
אמי, חולת אסתמה, גרה בכניסה לכרמליה. הכרחתי אותה לצאת איתי מהבית והלכנו לאודיטוריום עד יעבור זעם. לא היה לי מושג מה קורה. השכנה שלי קיבלה מפתח, והוריתי לה שברגע של סכנה תפתח למוקה החתולה את הדלת כדי שתברח (מוקה לא נכנסת לכלוב).
חזרנו הביתה. הלכתי לישון עם הבגדים כי פחדתי שיבואו לפנות אותי.
שישי בבוקר — אנשים נותרו חסרי כל
כשראיתי איך כולם עוזרים ונותנים, חשבתי על הדרך המהירה והטובה ביותר עבורי, ומיד הבנתי: הרי יש לי בגדים. לא חיכיתי. כבר בבוקר מוקדם פרסמתי והפצתי פוסט שאני תורמת שלושה שקים עם בגדי נשים וקצת בגדי גברים.
היו שפנו אליי כדי למכור לעמותות, אך סירבתי בטענה שיש מי שצריך כאן ועכשיו, והרי למכור יכולתי בעצמי.
שמתי קצר וארוך כי יש כאלה שחם להם. הכל מכובס, והוצאתי מחוץ לדלת כדי שתהיה גישה למי שרוצה לבוא ולקחת ואולי מתבייש. חלק מהדברים כבר נתרמו, ואני בטוחה שיעזרו למי שצריך.
טיפות עיניים לכבאים
הערב קראתי כי לכבאים יש מחסור בטיפות עיניים, והרי תחנת הכיבוי היא דקותיים מביתי. ארזתי שתי חפיסות שלמות של טיפות עיניים אישיות (יש מספיק ל-20 לפחות), לקחתי מגנטים שאני ציירתי ואת כל שפורפרות קרם הידיים שהיו לי בבית, וניגשתי לתחנת הכיבוי ברחוב היינה.
היו שם שניים, עייפים, ידיהם שחורות אך מחייכים. על השולחן היה מכל טוב. אנשים תרמו, הביאו והקיפו באהבה. הרגשתי שגם אני עשיתי משהו טוב, במיוחד כשאחד מהם אמר לי: "זה באמת חסר לנו".
אני את שלי עשיתי. זה כיף לתת.
אני אומרת שכאשר היד פתוחה לתת, היא תמיד גם מקבלת.
הלוואי ויכולתי לעזור יותר. חבל שאנחנו מתאגדים כך רק בזמנים כאלה.
מזל שאני בביתי, החתולה שלי שלמה, הבית שלי קיים, הוריי ומשפחתי גם. תודה".
אנו באתר חי פה מעודדים ערבות הדדית וחשיבה מחוץ לקופסה. פתחו אוזניים ועיניים ונסו לעזור לשכניכם.
לא קל לבקש עזרה בימים קשים אלה, וכולם לצערנו נזקקים. אם לא לבגד, אז לנעל; אם לא לנעל, אולי לארוחה חמה או לכל דבר אחר שיעלה על הדעת.
האם הכתבה עניינה אותך?