עדות אישית
חטיפת ילדי התימנים – אמת או עלילה
מאת : אסתר אלמליח, דיירת בית ההורים "אחוזת בני ברית" חיפה
נושא חטיפת ילדי תימן שנוי במחלוקת זה שנים רבות. לאחר קריאת ספרו של רם אורן "אמא" בו הוא מנציח את עלילת חטיפתם של ילדי תימן בעזרת אחיות ומכירתם לאימוץ ללא ידיעת ההורים הביולוגיים, לא יכולתי להישאר אדישה.ברצוני להביא נקודת מבט אישית, של מי שהייתה וחוותה נושא זה מקרוב. לאחר נישואי למשה, ניהלתנו את מעברת "קולה", הקרובה לראש העין. במעברה זו, שוכנו עולים תימנים שהגיעו במבצע "מרבד הקסמים" וכן מעברת "צמח" שבעמק הירדן, שבה שוכנו עולים מתימן, צפון אפריקה ועירק.
להבהרת הנושא, אקדים ואומר שהתקופה שבה מדובר היא תקופת קום המדינה, עם הגעת גלי עליה גדולים מכל קצוות העולם, בעלי תרבויות שונות, שפות שונות, מנהגים שונים ומנטאליות שונה. כך גם עולי תימן שהגיעו למעברת "קולה", שם פגשתי אותם לראשונה.
נהוג היה אצל עולי תימן לקרוא לכל אדם במספר שמות לפי סדר כרונולוגי מסוים. אך ברישומם בארץ שובש סדר השמות מחוסר הבנה למשמעות, כך שלא תמיד היה תואם שמם הרשום בתעודת הזהות לשמם בקרב קהילתם. בעקבות זאת, יכולה אני היום לסמן את התקלה הראשונה והבלבול שנוצר בהמשך: המשפחות היו מרובות ילדים.
התנאים היו קשים, המגורים בצריפים, באוהלים ובפחונים, בצפיפות ובחוסר היגיינה, גרמו למחלות והיה צורך באשפוז ילדים בבתי חולים, רחוק מהמשפחה. התחבורה, התקשורת בין המשפחה לילד והעובדים הסוציאליים, לא היו כפי שהם היום והקשר בין הילד החולה וההורים שובש עד כדי ניתוק לעיתים.
עם הבראתם של התינוקות לאחר מספר חודשים של נתק מהמשפחה הם הוחזרו למעברה, אך לא תמיד ההורים זיהו את התינוק וכאמור השמות היו משובשים.
זכור לי מקרה ממעברה אחרת, בו, מתוך שלושה ילדים שחזרו למעברה, ילד אחד זוהה והשניים האחרים הוחזרו לבית החולים. מתוך חשש להידבקותם מחדש במחלות ומתוך מצוקת מיטות בבית החולים נמצא פתרון החירום של אימוץ על ידי משפחות מבוססות, כאשר לא הושם דגש על רישום הולם כפי שנהוג היום. תינוקות שנפטרו נקברו בשמות לא נכונים כך ששוב נוצר קושי בזיהוי אמיתי.
מקרה הפוך שהיה במעברה בה עבדתי – חודשיים לאחר חתונת זוג צעיר, הבחנתי כי ביטנה של הכלה החלה תופחת. ניגשתי אליה בדיסקרטיות, שאלתי את השאלות המתבקשות. כמובן שהיא הכחישה, אך הטבע עושה את שלו…..לאחר ארבעה חודשי נישואין בא לעולם תינוק. הבעל הסכים להמשך הנישואין בתנאי שהתינוק יימסר לאימוץ.
קיבלתי אישור למסירה מהרב כץ, שהיה הרב הראשי של פתח תקווה והשארתי את התינוק בבית תינוקות אומנה בראש העין ללא מסמך רשמי, כנהוג בתקופה ההיא. לאחר חודשיים הוחזר התינוק לזוג. נסעתי איתם חזרה לראש העין והובטח לי שהתינוק יאומץ בקרוב על ידי משפחה טובה. מקרה זה, יכול להסביר כיצד ישנם היום ילידי תימן מאומצים ללא מסמכים ראויים.
ולרם אורן הייתי אומרת, שבכתיבת ספרו "אמא", התבסס על חלקי מידע ובתוך כך הטיל דופי והכתים את עבודתם הנאמנה של אנשים שעבדו באותם ימים בדבקות ובמסירות, בתנאים קשים שלא מוכרים לנו היום.