ככל שדולפים פרטים, נחשף ויתור יהב לחישמול המסילה הקיימת, תוך יצירת
סגר כמעט הרמטי בין חיפה לחופיה. כעת הוא מציג את כשלונו כ"ניצחון", ע"י הבטחה לשיקוע עתידני, כמו "הזזת הפולינום בעתיד", זוכרים? כך הוא גם מנסה להסיח דעתנו ולהסיר מסדר היום את חריגות הזיהום והתחלואה.
זה הזמן לסיכום ביניים של המאבק על פתיחת העיר לים, מתחילתו במצע
הבחירות של הירוקים 1998, פעילותנו בהמשך, והצעתי במועצת העיריה עוד
ב-11.4.02 לשיקוע ולאחר מכן למינהור המסילה, הרבה לפני שעלה רעיון החישמול. הנושא הוצג לגורמי תכנון ופיתוח ובכנסים מקצועיים, והפך להיות ריאלי דווקא בזכות החישמול, והתנועה הפעלתנית שקמה, בראשות עינת, במטרה להפוך את האיום להזדמנות, ולהיפטר מהמסילה העילית. אולם יהב לא ידע למנף את החישמול לטובת המינהור, ושוב הביא עלינו מחדל תכנוני עם פתרון וירטואלי, שלעולם לא יבוצע, אבל עוד ידוברר ויתוקשר, ברעש ובצילצולים.
חשבון הנפש מחייב גם אותנו, פעילי המאבק. במבחן התוצאה לא הצלחנו,
לדעתי משתי סיבות עיקריות:
א. התבדרות החלופות שפותחו ע"י "התנועה", והצגתן בצורה בלתי ממוקדת.
ב. העדר הפרדה ברורה בין מאבק ציבורי מקצועי, לקמפיין בחירות פוליטי.
מרגע שיהב יחתום על "הסכם הנצחון" שלו – כשלונו יהיה סופני. אולם
לפנינו נפתחות דרכי פעולה חדשות, במציאות פוליטית משתנה. תחילה עלינו
לדון שוב ולהתכנס לפיתרון מקצועי מוסכם, ואח"כ לגבש אסטרטגיה לקידומו
מול כל הגורמים המעורבים, ממקבלי החלטות, ועד לתקשורת ולציבור הרחב.
כל פתרון חייב להתחיל במסילת מיטענים מזרחית, לשרות התעשיות והנמל,
שתוציא מהעיר את שינוע החומ"ס, ותשאיר בחיפה רק שתי מסילות לרכבות
נוסעים. עבורן אני מציע שתי חלופות: מינהרה ישירה דרך הכרמל, או מתחת
לציר שד' ההגנה – יפו. לשתיהן יתרונות וחסרונות, אך גם מכנה משותף: כל אחת מהן עדיפה על כל הפתרונות שהוצגו עד עתה. מעבר לכך קשה לפרט
במאמר שהתיימר להיות תמציתי, וחוץ מזה – נשאיר משהו לדיון עצמו…
שמואל גלבהרט, אדריכל ומתכנן ערים
לא ניתן להגיב