חיפה – טעם של פעם • מנהגים ואירועים מן העבר

החותנת המודאגת מהיעלמות חתנה

פרובלמה נוסח חודש חשון תרפ"ג, 1923: איך מונעים מגבר לנטוש את אשתו ולהיעלם? מבקשים את עזרת "ועד העיר ליהודי חיפה". וכך כותבת תושבת יפו: "בהיות שחושדת אני בחתני, מר ב.ש., פן ישתמש בהזדמנות הזאת שאשתו, היא בתי, איננה עתה ביפו – כי היא נסעה לווינה להירפא – לעזוב את הארץ ואת אשתו – מתכבדת, אפוא, לבקש מכבוד הוועד, במקרה שהאיש הנ"ל יילך לחיפה לעשות
לו שם תעודת מסע – לא לאשר בקשתו לנסיעה, שלא ישאיר בת ישראל עגונה. ברגשי כבוד" – וכאן מופיע שמה של האישה. מה עלה בגורל הבקשה – אין לדעת.

והנה הסבר: היוצאים לחו"ל נדרשו באותה תקופה רחוקה לקבל "תעודת מסע", בלעדיה לא יכלו לצאת את גבולות הארץ. מחשש שחתנה ינטוש את בתה החולה – נזעקה החותנת וביקשה את עזרת ההנהגה היהודית בחיפה, אותה כינתה: "ועד העיר ליהודי חיפה". מה עלה בגורל הפנייה – אין לדעת.

בשולי העניין

אפרופו לדברי האישה, שפנתה כלשונה אל "ועד העיר ליהודי חיפה" בשנת 1923: היא, מן הסתם, התכווננה ל"ועד הקהילה". חוקר תולדות חיפה, יגאל גרייבר, איש העמותה לתולדות חיפה, מציין
שעוד משלהי התקופה העות'מאנית, 1917, פעלו בחיפה שני ועדים בענייני הציבור: ועד לקהילה הספרדית וועד לקהילה האשכנזית. בשנת 1919 הוקם בחיפה ועד קהילה משותף לשתי העדות.

'כאבכם – כאבנו וסבלכם – סבלנו"

שלהי 1942: ידיעות בדבר השמדת יהודים באירופה החלו להגיע לארץ ישראל. היישוב העברי הורה לקיים שלושה ימי אבל. וכך פירסם ועד הקהילה העברית בחיפה במינשר שהפיץ בקרב התושבים:
"גם בחיפה העברית ניתן ביטוי עז ונאמן לאבל ולזעם ולרגשי התגובה והנקם, לרגל מסע השמד של הנאצים, ורישומם של שלושת ימי התגובה בחודש כיסלו תש"ב נחרת עמוק בלב כל אחד מהיישוב.
"ביום האבל הראשון הונפו מעל המוסדות הלאומיים ובניינים אחרים דגלים עטופי שחורים. מעל לוחות המודעות התנוססו מודעות גדולות במיסגרות שחורות מטעם ועד הקהילה העברית. כל בתי השעשועים נסגרו וכל המסיבות, ההצגות וההרצאות שנועדו לימים אלה, נידחו לרגל האבל הלאומי.

"האבל צויין גם באסיפת מליאה של ועד הקהילה שנערכה באולם הטכניון. השתתפו בה, בין השאר, ראש העירייה שבתאי לוי, רבנים, נציגי השכונות וגם מושל העיר, והקונסולים של ארצות חופשיות.
הקונסול היווני, למשל, אמר דברים מרגשים: 'כאבכם – כאבנו וסבלכם סבלנו. הלבבות של היהודים והיוונים משתוקקים לדבר אחד. אנו רוחשים כבוד רב לעם היהודי. לכל מקום שבאתם שם הבאתם אתכם תרבות ושפע כלכלי'.

והוא הוסיף: "כיום אתם פה בארץ התיקווה היחידה לעזרת בני עמכם. מלבד הנשק החומרי יש ליהודים עוד נשק חשוב: רצון חיים כביר. בכוח זה תצליחו לעזור לעמכם להיחלץ מהמצב הנורא, ותוכלו לשלם לפושעים הנאצים כגמולם. לשם כך יש לגייס את כל כוחות העם". האסיפה התפזרה בהחלטה שלפיה: היישוב העברי בחיפה מצטרף לשבועת האמונים של היישוב כולו: לא לשקוט ולא לתת לעולם לשקוט עד אשר תושב זרוע הרשע ודם נקיים יינקם ועולם צדק ייבנה ועם ישראל ייגאל".

הרבנות הכריזה על תענית ציבור ובכל בתי הכנסת נערכו אזכרות לקדושים. אירוע מרגש במיוחד התרחש במהלך תפילת אבל בבית הכנסת המרכזי בשכונת הדר הכרמל. וכך נכתב במינשר: "בית הכנסת היה גדוש מפה אל פה – אנשים ונשים, נוער ותלמידים, חיילים ונוטרים וחברי הפלוגה הדתית של משמר החופים. בהישמע קול השופר געה העם בבכי ומעזרת הנשים נשמעו התייפחויות קורעות לב. כשפרצה קבוצת נשים אל ארון הקודש הפתוח בזעקת שבר – הפך כל הבית עדה אחת שכולה,
הממררת בבכי על אובדן בנים ואחים, הורים וקרובים בארצות הזוועה.

"מבית הכנסת יצא הקהל בהפגנה רבתי אל אסיפת התגובה באולם 'ארמון'. בדרך הצטרפו רבים ובראש רבבות המפגינים צעדו הרבנים ונכבדי העדה, כשלפניהם נישאים דגלי הלאום ודגלי אבל. לצידיהם הולכים בסך משמרות כבוד של פלוגת משמר החופים. אווירון שהנמיך טוס חג מעל לתהלוכה וכאילו סימל את ביטול המרחקים ואת קירוב חזיון הדמים אשר באירופה המנואצת". בתהלוכת מחאה אחרת, שבראשה צעדו בני נוער, הם קראו לנקמה בצורר הנאצי. עד כאן מארכיון העיר חיפה.