עלייה לצפון: עשרות אלפי עולים, ומוקד חדש בחיפה

(חי פה) – נתוני העלייה שפורסמו לקראת יום העצמאות תשפ"ה מצביעים על תהליך משמעותי של קליטת עולים חדשים – כ-6,000 מהם באזור הצפון לבדו. בחינה מעמיקה של המספרים, הרקע וההצהרות מלמדת כי העלייה אינה רק תהליך דמוגרפי, אלא מהלך חברתי, כלכלי ואפילו אסטרטגי, במיוחד נוכח המצב הביטחוני המורכב והצורך בהעצמת הפריפריה.

חיפה כעיר קליטה: בחירה מודעת או אילוץ כלכלי?

העובדה ש-3,586 מהעולים החדשים בחרו להתגורר באזור חיפה והקריות אינה מקרית. ייתכן שמדובר באילוץ כלכלי, שכן מחירי הדיור באזור המרכז הרקיעו לשחקים. אך ייתכן גם שמדובר במגמה של חיפוש איכות חיים אחרת – אזור עם חינוך מתקדם, תחבורה ציבורית נגישה, ואוכלוסייה מגוונת. השילוב הזה הופך את חיפה לעיר שקולטת עולים לא רק מכורח הנסיבות, אלא מתוך בחירה. יחד עם זאת, נשאלת השאלה האם העיר ערוכה באמת לשלב קהילות חדשות ולספק להן שירותים מותאמים?

פיזור אוכלוסייה או הזנחת המרכז?

הנתונים מצביעים על פיזור מרשים יחסית של העלייה – נתניה, תל אביב, חיפה וירושלים מובילות, אבל גם אזורים כמו הגליל העליון, נוף הגליל והעמקים מוזכרים. מצד אחד, מדובר במהלך מבורך של עידוד התיישבות מחוץ לגבולות תל אביב רבתי. מצד שני, התחושה היא של היעדר מדיניות מובהקת ומעודדת של ממשלת ישראל באשר לאן נכון להפנות את גלי העלייה, ואיך לתמוך בקהילות המתהוות בפריפריה, כולל תשתיות, תחבורה, ותעסוקה.

זהות מגדרית ומשפחתית: קליטה שמחייבת תשתית רחבה

הנתון המרשים של כמעט שוויון בין נשים וגברים בקרב העולים, והעובדה שמרביתם צעירים בגילאי 25–34 או ילדים עד גיל 18, מציבה אתגר עצום בפני מערכת הרווחה, החינוך והבריאות. לא מדובר רק בקליטת יחידים, אלא בהבאת קהילות שלמות – ילדים, משפחות, וקשישים – שנדרשות לשירותים מתואמים. מעניין לראות שמספר הקשישים הבודדים אינו מבוטל – 1,250 – וראוי לבחון האם קיימת עבורם מסגרת עירונית תומכת בפריפריה הצפונית, כמו זו שמקבלים עולים במרכז.

הון אנושי בצפון: פוטנציאל תעסוקתי שלא תמיד ממומש

עם אלפי עולים בעלי רקע בטכנולוגיה, הנדסה, רפואה וחינוך – הצפון מקבל מנת הון אנושי איכותית. אך האם יש די מקומות תעסוקה שמסוגלים לקלוט את ההון הזה? עולים שמתקשים בהכרה מקצועית, בעובדה שאין להם רשתות חברתיות מבוססות או ידע מעמיק בשפה, יתקשו להשתלב גם אם יש להם ניסיון עשיר. כאן נמדדת לא רק העיר או האזור – אלא המדינה כולה. ללא התאמה בין הצרכים בשטח ליכולות ההשתלבות, יש סכנה שתחושת ניכור תחליף את רוח הציונות.

משבר ביטחוני – מנוע לציונות מודרנית?

הדברים שאמר שר העלייה והקליטה, אופיר סופר, ממקמים את העלייה לא רק בהקשר כלכלי או דמוגרפי, אלא כמעט כמעשה אידיאולוגי מודע – בחירה לעלות דווקא בזמן מלחמה. אך האם ישראל ערוכה לתרגם את הבחירה האידיאולוגית הזו לחוויית קליטה ראויה? האם רפורמות כמו הכרה בתארים, סיוע בשכר דירה ותכניות לסטודנטים מגיעות לשטח בזמן הנכון ובצורה אפקטיבית? האתגרים רבים – אך גם הפוטנציאל.

הפריפריה כאתגר לאומי: עולים כמנוף לצמיחה

כשמביטים על העלייה דרך פריזמה צפונית, ברור שהמפתח להצלחתה אינו רק במספרים – אלא באיכות הקליטה. אם המדינה תדע לראות בפריפריה ובערים כמו חיפה מנוע צמיחה ולא שולי שוליים, ואם העולים החדשים ירגישו שיש להם תשתית תומכת – ייתכן שהעלייה של תשפ"ה תיזכר לא רק כהישג מספרי, אלא כתפנית של ממש.

קיריל קארטניק יו"ר הרשות לקליטת עליה בחיפה וחבר מועצת עיר:
העיר חיפה הפכה בשנים האחרונות לאבן שואבת עבור עולים חדשים. בשנת 2024 לבדה עלו לחיפה יותר עולים מכלל הערים שבין חדרה לקריית שמונה גם יחד – נתון שמעיד על האטרקטיביות הגוברת של העיר.

ראש העיר מקיים קשר הדוק ושוטף עם שר העלייה והקליטה, במטרה להעמיק את שיתוף הפעולה בין עיריית חיפה למשרד הקליטה – ושיתוף פעולה זה כבר נושא פירות של ממש בשטח.

רוב העולים שמגיעים לחיפה הם יוצאי חבר המדינות – צעירים בגיל העבודה, רבים מהם אקדמאים, אנשי הייטק ובעלי מקצועות חופשיים. מוסדות החינוך בעיר – בתי הספר וגני הילדים – התמלאו בילדים עולים, וזהו סימן מעודד לקליטה מוצלחת ולחיים משותפים בעיר.

בהתאם למדיניות שהתוויתי, אנו משקיעים מאמצים ממוקדים בצעירים העולים – במיוחד בתחומי ההשכלה והתעסוקה – כדי להבטיח להם נקודת זינוק מוצקה לחיים בישראל.

בנוסף, אנו פועלים גם לקליטת עולים במסגרת עלייה קהילתית ממדינות דוברות אנגלית וספרדית. כך, למשל, עלה בקיץ האחרון גרעין של 20 משפחות צעירות מדרום אמריקה, שמתוכן 10 הן משפחות של רופאים – תוספת מבורכת לחיפה ולמערכת הבריאות שלה.