נגה קדם • המלחינה שגדלה בחיפה וכבשה את הוליווד • גאווה חיפאית

(חי פה) – נגה קדם, בת 27 שגדלה בכרמל ולמדה בבית הספר הריאלי, היא כיום אחת המלחינות הצעירות הפועלות בלוס אנג'לס בצמוד לאחד השמות הגדולים ביותר בעולם המוזיקה לקולנוע. היא עובדת עם קלאוס בדלט, מלחין הפסקולים של "שודדי הקאריביים", "גלדיאטור", "קונסטנטין" ועוד שורה ארוכה של שוברי קופות.

נגה, מלחינה ישראלית צעירה שגדלה בחיפה, עשתה את דרכה מהסצנה המוזיקלית המקומית — מקהלת בת-שיר, לימודים ב-BEAT ובבית הספר הריאלי — היישר אל הוליווד. לאחר שני תארים במוזיקה, היא עובדת לצד אחד השמות הגדולים בתעשייה: קלאוס בדלט ("שודדי הקאריביים", "גלדיאטור"). בימים אלה היא מלחינה ארבעה פסקולים לסרטים בינלאומיים, שחלקם צפויים להגיע לבתי הקולנוע כבר בקיץ הקרוב.

בתחום שעדיין נשלט ברובו על ידי גברים, נגה מסמנת נוכחות נשית משמעותית, וממשיכה לשאת בגאווה את חיפה בלבה — כבסיס שהעניק לה את הכלים וההשראה לפרוץ קדימה.

כבר מגיל עשר נגה ידעה שמוזיקה היא חלק בלתי נפרד ממנה — הרבה מעבר לתחביב. זו הייתה שפה שחיברה בינה לבין העולם, המקום שבו הרגישה שהיא מוצאת את עצמה באמת. ילדת מקהלה קלאסית, נערת רוק בהרכבי BEAT, בת לגן האם החיפאי — כל אלה בנו את מי שהיא היום: מלחינה עטורת הישגים, שמנגנת על המסכים בהוליווד.

אבל הדרך לשם לא הייתה פתאומית. "זה לא היה רגע של הארה, אלא תהליך שהתגלגל", היא מסבירה. רק כשכבר הייתה שקועה שנתיים בלימודי קומפוזיציה באקדמיה בירושלים, נפלה ההבנה – היא מוזיקאית, וזה לא הולך להשתנות. זה היה ברור כשמש, אבל לקח זמן להבין שזה הייעוד — לא תחביב, אלא קריירה, דרך חיים.

הרגעים המכריעים לא איחרו לבוא: פידבק משמעותי על יצירה מקורית בגיל 16, תחושת שייכות במקהלה, והשראה תמידית מהחברים לספסל הלימודים והבמה. "היינו מוזיקאים מהנשמה — כל החברים מהביט, מהמקהלה — כולנו דחפנו אחד את השנייה להאמין", היא מספרת. "זו הייתה באר משותפת של השראה בלתי נגמרת".

נגה מודה שדווקא השנים הקשות יותר — של בדידות וחרם בבית הספר — הן שהעמיקו את הקשר שלה עם המוזיקה. "רק במקהלה מצאתי את עצמי — חברתית ואישית. זה היה המקום שבו נפתח לי הלב, המקום שדרכו נולד הביטחון העצמי שלי". במקביל לשירה, היא למדה תיאטרון, נגינה, הפקה מוזיקלית, והובילה להקות משלה. השילוב הזה — של עומק רגשי, פתיחות סגנונית וניסיון מעשי — הוא מה שהפך אותה למי שהיא היום כמלחינה.

נקודת המפנה בדרכה התרחשה כשלמדה באקדמיה בירושלים. אחרי הרצאת אורח של מלחינים שהצליחו בקולנוע, לחשה אחת הסטודנטיות לאוזנה של נגה: "אם מישהי כאן תצליח — זו את". הרגע הזה, אומרת נגה, "הדליק אצלי את האור. הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות — להלחין לקולנוע. והתחלתי לעבוד בזה כמו משוגעת".

נגה בחרה במסלול הלחנה רב-תחומית באקדמיה בירושלים – המקום היחיד בארץ שמאפשר לגשת לכתיבה מגוונת: ג'אז, תיאטרון, מוזיקה לסרטים. בהמשך, הגשימה חלום נוסף והתקבלה לתואר השני בברקלי ולנסיה – תוכנית הנחשבת לאחת הטובות בעולם להלחנה לקולנוע.

מאז היא הספיקה לשתף פעולה עם מלחינים בינלאומיים כמו קלאוס בדלט, ולעבוד על פרויקטים קולנועיים מגוונים. "המוזיקה תמיד הייתה שם – כמו אוויר לנשימה", היא מסכמת. "גם אם אני יכולה לעשות דברים אחרים – זה המקום היחיד שבו אני מרגישה שלמה באמת".

איך נוצר הקשר שלך עם קלאוס בדלט?

הקשר עם קלאוס התחיל דרך מרק ייגר. בסיום הלימודים שלי בוולנסיה, חיפשתי התמחות — חלמתי להגיע ל-LA, אבל הייתי מוכנה לטוס לכל מקום בעולם שבו תיפתח לי דלת מוזיקלית משמעותית. בסופו של דבר, ההצעה היחידה שהגיעה דרך בית הספר הייתה התמחות אצל מרק בלוס אנג’לס. הוא ראיין אותי, בחר בי, ומאותו רגע — חודשיים הפכו לשיתוף פעולה מתמשך. מרק אמר שאני חושבת כמה צעדים קדימה ושיש ערך לדעה שלי, ולכן ביקש שאמשיך איתו גם אחרי סיום ההתמחות — דבר שהוא עשה רק עם שניים מתוך עשרות מתמחים בעשרים השנים האחרונות.

ואז הגיע קלאוס. מרק בעצמו התחנך מוזיקלית אצל קלאוס, והם עבדו יחד במשך שנים — עוד מימי ההרכב של האנס זימר. בשנים האחרונות הם התפצלו, אבל ממש כשאני הגעתי, הם החליטו לחזור ולשתף פעולה. מרק סיפר לקלאוס עליי, והוא בחר לצרף אותי לצוות. מאז אנחנו שלושתנו עובדים יחד באולפן — וזה מרגיש כמו מעגל שהתחבר בדיוק בזמן.

מה התפקיד שלך בצוות?

התפקיד שלי בצוות מגוון מאוד, אבל בגדול — אני מלחינה. אצלנו בסטודיו אין חלוקה נוקשה של תפקידים — כולנו כותבים מוזיקה, והכול נעשה בצוות. בפרויקטים מסוימים אני כותבת חלקים שלמים בשיתוף פעולה עם מרק: הוא מתחיל קטע, אני ממשיכה, והוא חוזר ומשלים — וביחד אנחנו יוצרים את הפסקול. בפרויקטים אחרים אני מתמקדת יותר בתזמור, הפקה, יצירת מוק-אפים תזמורתיים, ועיצוב סאונד — כלומר, בחירת הצלילים שיבנו את השפה המוזיקלית של הסרט.

בנוסף, אני גם מטפלת בצדדים הטכניים: פתרון תקלות בתוכנות, תיקונים באולפן, שיחות עם במאים ומפיקים, ניהול פגישות ועוד. זה תפקיד שמחבר בין יצירה, הפקה וטכנולוגיה — ובגלל זה הוא כל כך מעניין.

מה ההבדל הכי גדול בין העבודה בתעשייה הישראלית לזו ההוליוודית?

בקצרה – כסף.
ובארוך – הפערים עצומים: התקציב של סרט עצמאי קטן בלוס אנג’לס שווה לתקציב של הסרט הכי מושקע בישראל. ההבדלים האלה מביאים איתם מקצוענות, שפע, תזמורות אמיתיות, המון הזדמנויות, ובכלל — תחושת תעשייה חיה. בישראל, מלחין לרוב עושה הכול לבד: מהלחנה ועד מיקס ומאסטרינג. בהוליווד, לעומת זאת, הצוות המוזיקלי יכול לכלול עשרות אנשי מקצוע, שכל אחד מתמחה בשלב מסוים בתהליך. זה יוצר עבודת צוות, הפריה הדדית ותוצאה הרבה יותר מקצועית.

ובכל זאת, הקולנוע הישראלי מרגש, יצירתי ונוגע — לפעמים אפילו יותר מהאמריקאי, למרות התנאים הדלים. יש גם פערים תרבותיים: כאן יש יותר נימוס וריחוק, אבל גם פתיחות מקצועית — קל יותר לגשת לאנשים בתחום, גם אם לא מכירים אותך אישית. בארץ זה פחות מקובל לפנות בצורה "ישירה", ולעיתים קשה להיכנס לקליקה אם אתה לא כבר בפנים. בהוליווד, דווקא בגלל המרחק האישי, יש יותר לגיטימציה ליצירת קשרים מקצועיים אמיתיים.

סיפרת שהתחום עדיין גברי. איך זה בא לידי ביטוי ביום-יום שלך?

זה מורגש בכל מקום. רוב האנשים שאני פוגשת ביום-יום — מלחינים, טכנאים, מפיקים — הם גברים. חוץ מזמרות, כמעט כל הקולגות שלי גברים. היו מקרים שלא לקחו אותי ברצינות — בהתחלה אפילו חשבו שאני המזכירה או בת הזוג של מישהו, ורק אחר כך הבינו שאני המלחינה. זה קורה גם באירועים מקצועיים. לא מזמן, הייתי במסיבה עם כ-20 אנשי תעשייה, והייתי האישה היחידה שם.

למרות שבדור שלי יש כבר יותר מלחינות, היחס עדיין חד-צדדי — אולי אישה אחת על כל עשרה גברים. זה מייצר גם תנועת תיקון: יש כאלה שדווקא יבחרו באישה כדי לאזן את הפער, לפעמים אפילו על חשבון מועמד גבר מוכשר. זה לא פשוט, זה מורכב, אבל זו גם מציאות שאני בוחרת לא להירתע ממנה.
אני רוצה גם לציין לטובה את שרון פרבר — מלחינה ומנטורית מדהימה — וגם את רוני רשף, שהייתה מורה משמעותית שלי. שתיהן דמויות נשיות חזקות בתחום.

האם היו רגעים שבהם הרגשת שאת צריכה להוכיח את עצמך יותר בגלל שאת אישה?

האם הייתי צריכה להוכיח את עצמי יותר? מאוד. במיוחד בלימודים בוולנסיה. כשהגעתי, היה ניכר שהגברים בכיתה כבר מנוסים, מגיעים עם ביטחון וכלים מקצועיים. רוב הנשים, גם אם היו מוכשרות, פשוט לא הוסללו לתחום מהשלב שבו זה באמת משנה.

זה ביצה ותרנגולת: פחות הכוונה, פחות ביטחון, ואז גם פחות ציפייה ופחות תמיכה. לי היה חשוב במיוחד לשבור את הלופ הזה — להראות שאפשר אחרת, ולהיות בין המצטיינות של השנה. לא כדי להוכיח שאני לא פחות טובה, אלא כדי לשנות את האופן שבו בכלל מסתכלים על זה.

מה המסר שלך לנערות צעירות שרוצות להיכנס לעולם הזה?

אם את אוהבת מוזיקה ורוצה להפיק — אל תתני לשום דבר לעצור אותך. אם את לא רוצה להיות פרונט וומן, זה בסדר גמור. תחפשי את הדרך שלך. אם את "חמודה", זה לא אומר שאת לא יכולה לעמוד מול תזמורת ולהיות מנהיגה בתחום שלך. להפך — העולם הזה זקוק לאנרגיה נשית, לקול נוסף שמביא איזון; מישהי שתביא את הרגישות, את היכולת לבכות כשכואב ולדבר על רגשות — את הדברים שלפעמים נעלמים בתעשייה גברית. אנחנו יכולות לשנות את התמונה, להוסיף מימד חדש ומרגש. אל תפחדי להיות מי שאת — יש מקום לכולן.

מה הכי מרגש אותך בתהליך ההלחנה?

הדבר המרגש ביותר עבורי הוא הרגע שבו נוצרת יצירה יש מאין. זו הבעה עצמית שאין לי שליטה מוחלטת עליה. כשמתחילים לכתוב, אין כלום — ואני מנסה, לפעמים מתוך רעיון ברור ולפעמים מאלתור. לפעמים זה אפילו מפחיד — מה אם הפעם לא יבוא שום דבר?
ואז, פתאום, קורה קסם. אני שולפת משהו טוב, בין אם מתוך חוויות עבר או השראות שהקשבתי להן. לפעמים, אחרי ימים, אני לא מבינה מאיפה זה בא — ואני פשוט מתפלאת על זה.

זה תהליך שבו כל מה שאני לא יודעת שאני יודעת — צף ויוצא החוצה. זה מרגש מאוד להיות מחוברת לתת-מודע שלי ולראות איך הוא מתורגם למוזיקה. יצירתיות היא דבר מרגש, אין ספק.

יש יוצרים/מלחינים/סרטים שהשפיעו עלייך במיוחד?

• מורים: טלי ויסמן, דניאל קרוגלוב, יעל תירוש, פז מגן, עמית וינר, רוני רשף, דורון קאופמן — כל אחד מהם השפיע עליי באופן משמעותי, והמסרים שלהם חקוקים בי עד היום.
• מוזיקה: פורה (בעיקר הרקוויאם שלו), Dream Theater (במיוחד האלבום Train of Thought), וגון הלוי (בעיקר המוזיקה מ"מיכאל, שם זמני").
• סרטים: השנה השפיעו עליי מאוד הפסקולים של קריס באוורס ל"קווין שארלוט" ול"ווילד רובוט", וגם הסרטים "ניקל בויז", "קרוב אליי", "יום אחד" (סדרה), "ניתוק", "אייל קטן" ועוד.

מה שמחבר את כולם זו תחושת עומק — תמונות מציאותיות ורגשיות שנחרטות בזיכרון בצורה שאי אפשר לשכוח.

איך נולדה היצירה שהקלטת בלונדון? מה הסיפור מאחוריה?

היצירה As Brothers נולדה מתוך רצון להעביר את התחושות שלי מהמציאות בארץ בזמן המלחמה. זה היה רגע שבו הרגשתי צורך לבטא מסרים חשובים דרך המוזיקה. בהשראת הסרט "אגדת חורבן" של גידי דר (שלדעתי הוא אחד הסרטים הישראליים המרשימים ביותר), ניסיתי להלחין משהו שמתאר את המצב הייחודי של העם שלנו בתקופה הזו.

הסרט עוסק בחורבן בית המקדש השני, ובסצנה שמתארת איך נפגענו מתוך שנאה פנימית.
בהקשר של המלחמה, המשפט הזה המשיך להדהד בי — והוא שימש מקור השראה ישיר למוזיקה שהצגתי עם התזמורת.

הקלטתי בלונדון עם המון תחושות של אמת ושליחות — להעביר דרך הצלילים את מה שאני מרגישה.

איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים?

אני רואה את עצמי עם לפחות עשרה סרטים הוליוודיים נוספים שהלחנתי, עם משפחה וילדים, וממשיכה לעבוד על סרטים בנושאים כמו להט"ב, היסטוריה של מלחמה ושלום, נעורים ויחסים משפחתיים. בנוסף, אני מקווה גם ללמד תיאוריה מוזיקלית והלחנה במסגרת אקדמית.

היית רוצה לחזור וליצור גם בארץ?

בהחלט. אני מקווה שיום אחד גם בארץ יתאפשרו הזדמנויות בסדרי גודל כמו אלה שיש לי כאן. הגעגועים למשפחה — ובעיקר לאחיינים הקטנים שלי, שגדלים מול עיניי מעבר לאוקיינוס — הם דבר שמלווה אותי כל הזמן. אני שואפת למצוא דרכים לקחת חלק בפרויקטים גדולים בארץ, כדי לשוב ולחוות תקופות משמעותיות לאורך השנים. ובכל מקרה, גם כשאני כאן, כל פרויקט ישראלי תמיד יישא עמו מקום של כבוד בלבי — ויזכיר לי מי אני ומאיפה באתי.