ד"ר קרן אור-חן החיפאית • השראה לכל המאמין ביכולתו של האדם לעצב מציאות טובה יותר

המסע מעמקי הזיכרון אל פסגות האקדמיה: סיפורה של ד"ר קרן אור-חן

סיפורה של ד"ר קרן אור-חן הוא סיפור על זהות, כוח רצון, התמודדות ופריחה. זהו סיפור המתחיל בחיפה של שנות השישים, עובר בתחנות של כאב, התחדשות ומימוש עצמי, ומסתיים – או אולי רק ממשיך – בהובלת מרכז קליני בינתחומי באוניברסיטת חיפה, עם תרומה אדירה לחברה הישראלית. זוהי עדות לאישה שבחרה לגעת בנפשם של אחרים, דווקא משום שנגעה קודם בנפשה שלה.

המדור 'גם אני חי פה': ביתה של ד"ר קרן אור-חן הוא בעצם משרדה

בדרך כלל, המדור 'גם אני חי פה' פותח צוהר ודלתות לבתים חיפאיים ומביא לקוראים הצצה נדירה לעולמם הפנימי והחיצוני של דמויות מרתקות, החיים ממש כאן איתנו בעיר הזאת הנושאת על כתפיה פסיפס אנושי ססגוני ורב-גוני. זהו לב ליבו של 'גם אני חי פה' – מדור הבוחן את חיפה דרך בתיהם של תושביה, דרך הסיפורים האישיים, המטענים הרגשיים והזוויות הייחודיות שהם מציעים לעולם.

אבל הפעם – הדבר שונה.

האירוח התקיים הרחק מסלון חמים או ממרפסת המשקיפה לים. הוא נערך במשרד. במשרדה של ד"ר קרן אור-חן. למה דווקא שם? "כי אני גרה פה," היא אומרת בחיוך… "במשרד ובאולמות ההרצאות…"

והאמת? לא צריך יותר ממבט חטוף אחד ביומן שלה ('אולד סקול', רגיל ולא דיגיטאלי) כדי להבין: זוהי אישה שנמצאת בתנועה מתמדת. היא אצה רצה בין הרצאה לסדנה, בין כנס בחיפה להרצאה בת"א או בירושלים וכמעט שאינה פוקדת את ביתה – פרט לשעות הלילה הקצרות המוקדשות למנוחה חפוזה.

ובתוך המנוע הבלתי נלאה הזה, מסתתרת דמותה של אישה מרשימה, אלגנטית, עם נוכחות כובשת – מעין 'פרפטום מובילה' אנושי, בלתי ניתן לעצירה, שלא נכנע לעייפות או שגרה.

ד״ר קרן אור חן ◄ צפו

ילדות בחיפה: בית, שכונה ותחושת שייכות

קרן אור-חן נולדה בשנת 1968 בחיפה. עד גיל שש התגוררה עם משפחתה ברמות רמז, אך עיקר ילדותה עברה עליה בשכונת הכרמל המערבי.

ילדותה זכורה לה כתקופה חיובית במיוחד: רחובות בהם נשמעים קולות ילדים משחקים, קשרים חברתיים קרובים עם ילדי השכונה, ושייכות עמוקה לתנועת הצופים.

את לימודיה היסודיים עשתה בבית ספר "אילנות", שם בלטה מבחינה חברתית והייתה פעילה מאוד – בחוגי ריקוד, בהתעמלות ואף בנגינה על פסנתר, שהחלה כבר בגיל חמש ונמשכה עד גיל 16. לצד כל אלה, הייתה ילדה מקובלת ונוכחת, שידעה להביע את מחשבותיה ולבנות לעצמה מקום משמעותי בחברה.

שורשים עמוקים: משפחה ששרדה וניצחה

סיפורה של קרן נטוע בעומק ההיסטוריה היהודית של המאה ה-20. הוריה הם ניצולי שואה שעלו לארץ כל אחד בנפרד בשנת 1957 במסגרת "עליית גומולקה" – עם גל העלייה הפולנית שהגיעה בעקבות שחרור מדיניות ההגירה.

אביה, יורם אאורהאן, נולד בשנת 1940 בפולין, ונמלט לאוקראינה. לכשעלה ארצה הוא שירת בחיל הים, ולאחר שחרורו למד הנדסת חשמל בטכניון. קרן מספרת בגאווה כי עבד עד גיל 85 ואף מתנדב בטכניון בשנים אלה. שמה העברי, "אור-חן", נגזר מהשינוי שחל בשם משפחת אביה.

אמה, כרמלה לבית קורקוצ'נסקי, נולדה בשנת 1942 בגטו לודז'. כרמלה למדה סיעוד, עבדה בבית החולים "בני ציון", ומאז שנת 1976 הייתה אחות בריאות הציבור ותפקידה היה כאחראית על כל תחנות 'טיפת חלב' ברחבי חיפה.

סבתה מצד אביה, רוזה, מהווה דמות מפתח בחייה. סבתא רוזה גרה בסמוך למשפחתה בשכונת רמות רמז, היא הייתה מנהלת חשבונות ועמדה בראש חנות "הכול לחייט" בעיר התחתית. היא ניהלה את החנות עד גיל 84 והותירה חותם עמוק בחיי נכדתה.

נוכחות נשית מול רוב גברי: חוויות הנעורים בתיכון

בכיתה ז' עברה קרן ללמוד בבית הספר הריאלי, מהמוסדות האיכותיים והוותיקים בחיפה. היא למדה במגמה ריאלית-פיזיקלית, כיתה שבה למדו 36 בנים ורק ארבע בנות. התקופה הזו חיזקה בה את תחושת הייחודיות והיכולת לבלוט גם במרחבים גבריים מובהקים.

לצד הלימודים המאתגרים, נשמרו תחומי העניין היצירתיים שלה. היא המשיכה להביע את עצמה דרך אומנויות הבמה, המוזיקה והחיים החברתיים, תוך שמירה על נוכחות פעילה בתנועת הצופים – עוגן זהותי שילווה אותה גם בהמשך חייה.

מאבק שקט בגוף רועש: האנורקסיה שמדברת מתחת לפני השטח

בהיותה בגיל הנעורים (13-14 שנה) חלתה באנורקסיה, עד אשר משקלה היה נמוך בצורה בלתי סבירה. היא אמנם החלה את שירותה הצבאי ואף הייתה מיועדת לקורס קצינות, אלא שהמחלה הזו גברה עליה ובהיות משקלה קצת מעל 30 קילוגרם אושפזה במחלקה הפסיכיאטרית בבית חולים רמב"ם.

המונח "אנורקסיה" שואב את שורשיו מהשפה היוונית ומשמעו הפשוט – "חוסר תיאבון". אך מאחורי ההגדרה התמימה מסתתרת אמת כואבת ומורכבת בהרבה. לא מדובר באובדן תיאבון טבעי, אלא בדיכוי רצוני, נחוש ולעיתים הרסני של הרצון לאכול. זוהי מלחמה פנימית, עקבית, שקטה כלפי חוץ – אך רועשת ואלימה בתוך הנפש.

לצד הרעב הפיזי, קיים גם רעב עמוק מסוג אחר: רעב לקבלה, לשליטה, לשקט פנימי. חלק מהלוקים באנורקסיה מסתובבים בעולם כשהם כלואים בתוך גוף שהם אינם מסוגלים לראות באור הנכון – הם מביטים במראה ורואים שומן, גם כשגופם כבר דקיק ושברירי. הפחד מהאוכל הופך לעיתים להיות שותף לחיים. תחושת השובע נתפסת כאיום, כמעט ככישלון.

ההפרעה הזו חורגת בהרבה מהמימד הגופני. היא יוצרת קשר הדוק, כמעט בלתי ניתן להתרה, בין ערכו של האדם לבין משקלו. ככל שהמשקל יורד – כך נדמה שהשליטה גוברת. אך זוהי אשליה – כי מה שנראה כשליטה, הוא לא פעם מנגנון הגנה מורכב ועמוק, ניסיון נואש להרחיק כאב רגשי, לפצות על ריקנות, על פחדים, על פצעים מן העבר.

הפסיכולוגית ד"ר קרן אור-חן, שהתמודדה בעצמה עם ההפרעה, מנסחת זאת בפשטות כואבת: "זו מחלה שאיננה נעלמת. היא תמיד שם – אך אפשר ללמוד לשלוט בה, לא לתת לה לנהל את חייך."

מאחורי הקלישאה של "מחלת הדיאטות" מסתתרת מצוקה אמיתית, מתמשכת, כזו שניתן לחיות איתה, אך קשה מאוד להחלים ממנה לחלוטין. האנורקסיה היא אולי מחלה של הגוף – אך בראש ובראשונה היא קרב של הנפש.

שינוי כיוון: מהנדסה לפסיכולוגיה

לקראת גיל 20 כאשר החלימה – החליטה להתמקד בלימודי הפסיכולוגיה במגמה להבין את התהליכים הנפשיים בחיי האדם.

חרף ההישגים הלימודיים המרשימים והכיוון המדעי-טכנולוגי הברור שאביה ייעד לה – בחרה קרן להתרחק מהמגמות שהכתיבו את לימודיה בתיכון, במגמה הריאלית-פיסיקלית, ולפנות לעולמות הנפש. לאחר ההחלמה מהמחלה הקשה שעברה בגיל הנעורים – עליה היא מדברת בפשטות וללא סנסציות – החליטה ללמוד פסיכולוגיה, זאת מתוך רצון להבין את המתרחש בנפשו של האדם.

ההחלטה ללמוד פסיכולוגיה לוותה ביציאה אל 'העולם הגדול': היא נסעה לפריז, שם למדה צרפתית, ואף חוותה תרבות שונה. לאחר שחזרה ארצה השתלבה באוניברסיטת חיפה שם סיימה את לימודיה לתואר ראשון בשני תחומים: פסיכולוגיה ותולדות האמנות.

אם חד-הורית וסטודנטית: תמרון חיים מלא תעוזה

בשנת 1993, קרן ילדה את בנה הבכור, עומר. היא לא המשיכה את הקשר עם האב ובחרה לגדל את עומר בכוחות עצמה. יתר כך כן, ממש כעשרה ימים לאחר הלידה שהייתה ב-7 באוקטובר, צללה אל לימודיה לתואר השני בפסיכולוגיה חברתית.

הדרך הייתה מאתגרת, אך הוריה עמדו לצידה לכל אורך כל המסע. היא מציינת אותם לא רק כתומכים, אלא כבסיס לחוסן הנפשי אשר איפשר לה לצעוד קדימה ולהגיע להישגים מרשימים. כיום עומר הוא איש חיל האוויר, אדם מרשים במהותו ובערכיו.

קריירה אקדמית מזהירה: מהוראה למחקר והובלה חינוכית וחברתית

בשנת 2000 החלה קרן את דרכה כמרצה בכירה באוניברסיטת חיפה. היא השתלבה בבית הספר לעבודה סוציאלית ומאז משמשת גם כחברת סגל בחוגים לפסיכולוגיה, תקשורת ומשאבי טבע וסביבה. בשנת 2003 הוענק לה תואר דוקטור בתחום 'קבלת החלטות בתנאי אי ודאות' – תחום מורכב ורלוונטי במיוחד במציאות של ימינו.

תחומי ההתמחות שלה הינם מגוונים: תורת המשחקים, שפת גוף, התמודדות עם מצבי לחץ, קבלת החלטות, צמיחה ממשברים, פסיכולוגיה חיובית ומדעי האושר. היא לא רק חוקרת ומרצה, אלא גם מייסדת המרכז לפסיכולוגיה חיובית ומרצה מבוקשת בארץ ובעולם.

הרצאה בתורת המשחקים ◄ צפו

זוגיות בוגרת מפרה ומכילה: שותפות המבוססת על שיח ושיתוף

בגיל 39, לאחר שנים רבות בהן השקיעה את עיקר זמנה ומרצה בקריירה המקצועית ובשליחות האקדמית שלה, פגשה קרן את אהבת חייה – ארז בוארון. ארז, הצעיר ממנה בארבע שנים, הביא עמו למערכת היחסים שני בנים מנישואיו הקודמים – שון וטל.

במהרה נרקם ביניהם קשר חם ועמוק, חוצה ביולוגיה וגבולות פורמליים. קרן לא ראתה בשני בנים אלו "ילדיו של בן זוגה" אלא אימצה אותם לליבה ואל ביתה, והתייחסה אליהם מאז ומעולם כאילו היו ילדיה שלה – באהבה מלאה, במסירות יומיומית, ובאחריות הורית שלמה. 

עם הזמן, המשפחה התרחבה. קרן וארז הביאו לעולם יחד בן משותף – אלעד. כיום אלעד הוא תלמיד כיתה י"א בבית הספר הריאלי בחיפה, בחירה שאינה מקרית עבורו שכן אימו רואה בהשכלה ערך עליון. אלעד הוא נער ערכי ומעורר השראה: הוא מתנדב פעיל בקהילה, תורם מזמנו למען אחרים מתוך תחושת שליחות אמיתית, ולא פחות חשוב – הוא רשג"ד בצופים, תפקיד המחייב אחריות, מנהיגות, דוגמה אישית ויכולת הובלה של קבוצת בני נוער הצעירים ממנו. 

אור-חן מתארת את בן זוגה כ"אדם שקט ורגוע", כזה שמכיל אותה ותומך בה גם ברמה היומיומית – בין היתר בהסעות, שכן אין לה רישיון נהיגה. הקשר ביניהם מבוסס על כבוד הדדי ותהליכי קבלת החלטות משותפים, שלדבריה יוצרים עומק בזוגיות. קרן גורסת ש"הפחד הכי גדול בזוגיות זהו אובדן הזהות". ההבנה הזו היא גם תמצית הגישה הטיפולית והחינוכית שלה.

קרן מתארת את הזוגיות עם ארז כמרחב שמכיל, מקשיב ומאפשר. לדבריה, ארז, באופיו השקט והרגוע, מהווה איזון מושלם לאנרגיה הפועמת שלה. הוא אף מלווה אותה לכל מקום, ממש כנהג מונית פרטי, שכן כאמור היא עצמה אינה נוהגת – פרט קטן המעיד דווקא על הדדיות ואמפטיה בקשר שלהם.

"הפחד הכי גדול בזוגיות הוא אובדן זהות"

גישה עמוקה ומורכבת לנושא הזוגיות משתקפת בדבריה: "אם שני בני הזוג יושבים ומביאים לשולחן את תהליך קבלת ההחלטות שלהם ומשתפים זה את זה, הרי שיכולה להתאפשר קבלת החלטות זוגית שמבוססת על שני האינדיבידואלים".

לטענתה, שיתוף, הקשבה ופתיחות רגשית הם מפתח לזוגיות עמידה ובריאה. היא אינה מטשטשת את הקושי – אלא מדגישה את החשיבות של שמירה על זהות בתוך הקשר. התובנות הללו אינן רק תיאוריה – הן נובעות מחיים שלמים של בחירה, מאמץ ואהבה.

חדר הקטן שממנו יוצאת בשורה גדולה

בלב המרכז הקליני הבין-תחומי אשר באוניברסיטת חיפה, בתוך מבוך של מסדרונות בבניין אשכול, בין סטודנטים, אנשי מחקר ואנשי טיפול – ישנו חדר אחד מיוחד שכדאי מאוד שלא לפספס אותו. אל חדר זה הדלת פשוטה, השלט קטן והחלל אינו תופס את העין. זהו חדרה של ד"ר קרן אור-חן, ראשת המרכז – ואולי יתכן שזהו המקום האחרון שבו היה ניתן לצפות להתרחשות של ממש.

אין בו חלון. אין בו נוף. גם לא מדפים עמוסים ספרים או רהיטים מעוצבים. אבל בזמן שנכנסים פנימה משהו באוויר משתנה. הפשטות בו איננה קרה – היא ממוקדת. יעילה. מדויקת. חדר משרדה לא מבקש להרשים, הוא מבקש לפעול… והוא עושה זאת היטב.

מתוך החלל הצנוע הזה, ד"ר אור-חן מנהלת את המרכז הקליני הבינתחומי, מרכז אקדמי וטיפולי מהבולטים בתחומו. היא עושה זאת בלי הצגות, בלי 'מניירות' – אלא מתוך שקט מקצועי ויכולת מנהיגות המורגשת היטב. כל מי שנכנס לחדר הזה, בין אם לשיחת עבודה, התייעצות או אפילו לביקור קצר, מרגיש שהוא מוזמן להתקבל.

חיוכה הרחב, המופיע כבר מהרגע הראשון, לא רק מחמם את האווירה – הוא יוצר ביטחון. זהו סוג של אור שקט, שכמעט נראה בלתי אפשרי. חיוך שלא מבקש תשומת לב, אבל אי אפשר שלא להבחין בו. זהו אולי ההסבר הפשוט לאיך דווקא מתוך חדר כזה, קטן, שקט, לא יומרני – יכולה לצאת בשורה גדולה. כי מה שקובע הוא לא גודלו של החדר, אלא העומק של מה שנעשה בו.

הובלת המרכז הקליני הבינתחומי: שליחות חינוכית וחברתית

בשנת 2023 מונתה ד"ר קרן אור-חן לעמוד בראש המרכז הקליני הבינתחומי באוניברסיטת חיפה, לאחר שפרופ' רבקה יהב העבירה לה את השרביט.

המרכז מהווה מוסד ייחודי, הפועל לתת מענה לקשת רחבה של צרכים התפתחותיים, בריאותיים ורגשיים של הקהילה, לרבות בשעת חירום.

המרכז פועל מתוך ראייה מערכתית, רב תחומית ורגישות תרבותית. הוא מעניק שירותי אבחון, טיפול והדרכה בכל הגילאים ובשפות שונות, ומשרת אוכלוסיות מגוונות – בפרטני, בזוגי, במשפחתי או בקבוצתי.

הלב הפועם של הרווחה והבריאות: המרכז הקליני החדש שנולד מתוך חזון ותקווה

בלב הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות נולד מיזם ייחודי – המרכז הקליני הבין-תחומי, אשר שם לעצמו מטרה מרגשת ומעוררת השראה: להנגיש טיפול מקצועי, עדכני ורגיש לצורכי הקהילה, תוך שהוא מהווה חממה להכשרת הדור הבא של אנשי המקצוע.

זהו לא עוד מרכז טיפולי – אלא שליחות חברתית. מאחורי הדלתות הפתוחות של המרכז פועלים כתף אל כתף אנשי אקדמיה בכירים ומטפלים מנוסים מהשטח, המשלבים ידע מחקרי עכשווי עם הבנה עמוקה של מציאות החיים. כל מפגש כאן נעשה בגישה בין-תחומית, תוך ראייה רגישה-תרבותית, שמקיפה את האדם על כל רבדיו – מגיל הילדות ועד זקנה.

המרכז הוא גם מרחב חי ותוסס של למידה וחדשנות. באוניברסיטה ובקהילה מתקיימות סדנאות בין-תחומיות, פעילויות חווייתיות והתערבויות מגוונות – כולן נועדו לקרב את הידע התיאורטי לחיי היום-יום, ולהפוך אותו לנגיש, שימושי ומעצים.

ולאחרונה, נדבך חדש ומרגש נוסף למרקם העשייה הזה: היחידה ללימודי מדעי האושר. יחידה זו תצטרף לפעילות המרכז ותציע לקהל הרחב הזדמנות יוצאת דופן להתבונן לעומק על חייהם, לחקור מנגנונים של חוסן, משמעות וסיפוק – ובעיקר, לעורר את מה שלעתים מתכסה בשגרת היומיום: את תחושת האושר, ההשלמה והשלמות.

בימים של חוסר ודאות ומציאות משתנה, המרכז הקליני החדש הוא מגדלור של תקווה – מקום שמחבר בין ידע ומעורבות, בין אקדמיה וקהילה, בין מדע ולב.

תורת המשחקים – משחק מיקוח ◄ צפו

צוות מומחים רב תחומי: מרפאה שמהווה קהילה

הצוות של המרכז כולל אנשי מקצוע מהשורה הראשונה. בין אנשי הצוות נוכל למצוא: קלינאי תקשורת, מרפאים בעיסוק, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מטפלים באמנות, פסיכותרפיסטים ומנחי קבוצות. הגיוון בצוות מאפשר התאמה מדויקת לצרכים של כל אדם המגיע לטיפול.

במרכז פועלים ארבעה מכונים ייעודיים:

• המכון לפסיכותרפיה, בניהול עפר קסטל – מציע טיפולים פסיכולוגיים מגוונים.
• המכון להפרעות בתקשורת, בניהולה של ד"ר דפנה בן-ציון – מתמחה בטיפול בליקויי שפה ודיבור.
• המכון האודיולוגי, בליווי אקדמי של מר אייל הגואל – עוסק באבחוני שמיעה (ללא אינטרסים מסחריים).
• המכון לריפוי בעיסוק, בניהולה של גב' דפנה ברקוביץ – מתמקד בטיפול במגוון רחב של ליקויים התפתחותיים.

בנוסף לצוות המשובח הרי שקרן מדגישה ואומרת שכאשר מדברים אודות המרכז הקליני – הרי שיש להזכיר אף את רחל המנהלנית ומורן ראש תחום קשרי הקהילה, שהן הן ממש "הלב של המקום".

כמו כן יש לציין לשבח ולהלל את תמיכת הפקולטה אשר בראשתו של הדיקן פרופסור איסי דורון וכן רחלי המנהלנית של הפקולטה.

אישה אחת, אל לב העשייה החברתית

סיפורה של ד"ר קרן אור-חן הוא סיפור של הישרדות, צמיחה, והגשמה עצמית – כמו כן הוא בעיקר סיפור של תרומה. היא מעולם לא הסתפקה בהישגים אישיים – אלא בעזרת השכלה, נחישות ואנושיות עמוקה, הצליחה לבנות קריירה פורצת דרך, לגדל בנים למופת ולהשפיע על חייהם של רבים.

כיום, במרכז הקליני הבינתחומי אותו מנהלת ד"ר אור חן ביד רמה, ישנה עשייה חינוכית וטיפולית. קרן משמשת דוגמה לא רק למטופלים ולסטודנטים – אלא גם לכל מי שנאבק בקושי פנימי. היא מלמדת אותנו שאפשר לקום מתוך השבר, להוביל מתוך הפצע ולהפוך כאב למשמעות.

ד"ר קרן אור-חן היא הרבה מעבר לתואר או תפקיד. היא אישה שצמחה מתוך מציאות מורכבת, חצתה מכשולים, והקדישה את חייה לשירות הציבור, לאקדמיה ולמשפחה. סיפור חייה הוא השראה לא רק למי שמתעניין בפסיכולוגיה או באקדמיה – אלא גם לכל מי שמאמין ביכולתו של האדם לבנות את עצמו מחדש, לגעת באחרים ולעצב את המציאות להיות טובה יותר.