קולנוע "עממי" • עומד בפני סגירה?

בית המשפט!

ביום ב' 26/11/2024, התפרסם פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק בו תבעה עיריית חיפה את חברת "קול הכרמל", את יצחק משי ואת חברת העובדים. בסיכום פסק הדין נקבע, בין השאר: "על כל הנתבעים לפנות את המקרקעין מכל אדם וחפץ בתוך 90 יום ממועד קבלת פסק דין זה".

בעקבות הפסיקה, הצהיר ראש העיר:

בכתבה זו ננסה לברר:

1. מהו הסיפור מאחורי התיק הזה
2. מה המשמעות של ניצחון העירייה בתיק
3. מדוע חשוב היה לעירייה להגיש את התביעה הזאת
4. האם פינוי קולנוע "עממי" "מכל אדם וחפץ בתוך 90 יום" הוא אכן סיבה לחגיגה של הציבור החיפאי, כפי שרומזת הצהרת ראש העיר

קולנוע "עממי" – קצת היסטוריה

קולנוע "עממי", שנפתח ב-1949, הוא מוסד חיפאי מוכר. היסטורית, הוא גם בית הקולנוע השכונתי האחרון של חיפה. בתי הקולנוע השכונתיים היו פופולריים מאוד בחיפה, וב-1954 הפכו אותה לעיר המובילה בעולם במספר הביקורים בקולנוע לנפש. הם היו ממוקמים בלב העיר ובמרכזי השכונות, וסביבם התנהלה פעילות תרבותית ומסחרית ערה.

מתחילת שנות ה-1970 הידרדר מעמדם, עד שלבסוף פינו את מקומם לבתי קולנוע מודרניים ומרובי מסכים במרכזי קניות. בתי הקולנוע ההם, ששמור להם מקום בלבבות תושבי העיר הוותיקים, היו חלק משמעותי מן ההיסטוריה של חיפה במאה ה-20.

אפשר היה לצפות שהעיר חיפה תמצא דרך לכבד כמה מן המוסדות האייקוניים הללו, אך, למרבה הצער, זה לא קרה. אף אחד מבתי הקולנוע לא זכה לשימור. רובם נהרסו ופינו את מקומם למגדלים או לחניונים עלובים, ואחרים הפכו לחורבות או לפילים לבנים. כלום לא נשאר מהם. חוץ מקולנוע "עממי" בנוה שאנן, שהוקם בשנת 1949. מי שמעוניין בהיסטוריה של המקום יוכל למצוא אותה כאן.

כתבתי שם:

וסיכמתי:

זה היה נכון עד ה-7 באוקטובר, 1923. ל"עממי" אין מרחב מוגן. באותו יום נורא סגר הקולנוע את שעריו, ועד היום לא נפתח מחדש.

גילוי נאות

אני חיפאי מלידה, וחוטא באהבה מופרזת לעיר. ב-2021, פירסמתי קובץ סיפורים על שנות ילדותי בשכונת "גאולה", וב-1922, התחלתי לחקור את ההיסטוריה של בתי הקולנוע השכונתיים של חיפה, שחלקם הגדול שיחק חלק משמעותי בילדותי.

המחקר כלל את 35 בתי הראינוע והקולנוע שהוקמו בחיפה בין השנים 1919 – 1968.

תוצאות המחקר פורסמו ב"חי פה", באתר שלי, ואחר כך ב"אלבום בתי הקולנוע השכונתיים של חיפה" שיצא לאור השנה במימון המונים, וזכה לפופולריות רבה. אחד הפרקים במחקר הוקדש לקולנוע "עממי".

אני מודה ומתוודה: קולנוע "עממי" היה מקום שמאוד אהבתי. אני יודע שרבים אהבו את המקום כמוני. "עממי" היה סינמה קפה עם שני אולמות קטנים, שהתמחה בסרטי איכות. הוא הביא סרטים שלא תמיד יכולת למצוא בתפריט העמוס והזהה לכל בתי הקולנוע שבמרכזי הקניות. יכולת להגיע אליו בלי לבדוק כלל את רשימת הסרטים, ולהיות בטוח שתראה שם סרט טוב.

ב"עממי" יכולת להזמין כרטיס מראש בטלפון. לא היה צורך להשאיר פרטי אשראי. המפעיל, אלי זיידן, שקיבל את ההזמנה, ישב בדרך כלל בעצמו בקופה, וקיבל תמיד את הבאים בסבר פנים יפות. תמיד יכולת לפגוש שם מישהו מוכר או מישהו שמזמן לא ראית וששמחת לראות אחרי שנים. זאת הייתה פינה שקטה וידידותית של ישראל היפה. זה היה ה"סינמה פרדיסו" של נוה שאנן ושל חיפה.

צפייה בסרט איכותי עם בת הזוג ו\או בליווית חברים. שיחה מעל צלחת מרק חם במסעדת "זנזארה" הסמוכה. שתי אלה היו אופציות נחמדות לבילוי ערב, עבורי ועבור לא מעט חיפאים. אבל, כאמור, ב–7 באוקטובר, 1923 סגר הקולנוע את שעריו, ועד היום לא נפתח מחדש.

מעט לאחר מכן התחלתי לקבל שיחות מאנשים, שבעקבות המחקר שפירסמתי החליטו שאני מקור ידע בלתי מוגבל על בית הקולנוע. הם היו מודאגים, ורצו לדעת מה קרה לקולנוע שהם אוהבים. חלקם היה משוכנע שמדובר בקנוניה למסירת המקום לידיים חרדיות. אחרים פשוט התגעגעו לקולנוע הביתי שלהם, וחשבו שאוכל לספק להם תשובות שלא היו לי.

שיחה עם איציק משי

בעקבות השיחות הללו, בגלל הסקרנות האישית שלי, בגלל ההערכה שלי למקום כאתר משמר היסטוריה וכמובן, כלקוח ותיק של המקום, התקשרתי אל איציק משי. את איציק, אחיו של אלי שהפעיל את קולנוע "עממי", היכרתי בעקבות המחקר על בתי הקולנוע. איציק היה הבעלים של חברת "קול הכרמל" שהפעילה את המקום מזה עשרות שנים, ולפני מספר שנים העביר, מסיבות אישיות, את הבעלות בחברה לאלי, אחיו.

"קול הכרמל" הפעילה בזמנו גם את סינמה קפה "מוריה" (נפתח ב-1943), שהלך לעולמו ב-2015, והשאיר את "עממי" כשריד האחרון של בתי הקולנוע השכונתיים של חיפה. חלק מאיתנו זוכרים את איציק שהפעיל את המקום. בשנותיו האחרונות של "הקולנוע"מוריה" הוא עשה ממש בשתי ידיו, כאשר הוא מוכר כרטיסים, מפעיל, מקרין – הצגת קולנוע של איש אחד, שהמקום היה יקר לו.

איציק הוא איש נדל"ן, אך תשוקתו האמיתית היא קולנוע. קל לשמוע בקולו ולראות בעיניו את התשוקה כאשר הוא מדבר על חלומו להביא לחיפה קולנוע איכותי, ועל כוונותיו לפתח את הנושא לתחומים נוספים, אם רק תינתן לו האפשרות.

הוא אפילו לא ויתר על החלום להקים את קולנוע "מוריה" במתכונת חדשה, ולהעמיד בו מוזיאון קטן של תולדות הקולנוע החיפאי (זה, מן הסתם, כנראה כבר לא יקרה. מבנה "מוריה" חזר לידי העירייה).

ההליכים שנפתחו על ידי עיריית חיפה

מאיציק שמעתי לראשונה על האיום שנשקף ל"עממי" מן ההליכים שנפתחו נגדו על ידי עיריית חיפה, ואני מודה שחשתי מודאג. מאז עקבתי אחרי ניסיונותיו להציל את המקום.

את כל זה אני כותב כגילוי נאות. אני מרגיש מעורב ומחויב לפעול כדי לראות את קולנוע "עממי" חי וקיים. אני רוצה לראות אותו ממשיך לפעול במתכונת בה פעל בעשרות השנים האחרונות, כנכס תרבות חיפאי. אני רוצה בו גם כי הוא השריד האחרון של בתי הקולנוע ההם, שחיפה לא השאירה מהם זכר.

בשורות הבאות, אנסה להסביר את המהומה סביב קולנוע "עממי" מנקודת המבט שלי, ומן הידע שצברתי בחודשים האחרונים.

התסבוכת המשפטית של "עממי"

להלן את ההיסטוריה של מצבו המשפטי של הקולנוע, כפי שידועה לי. כדי לפשט את הנושא לקוראים, אשמיט פרטים שנראים לי שוליים ואתרכז בנושאים העיקריים. הקמתו של הבניין בו שוכן קולנוע "עממי" הסתיימה ב-1948. המקום היה בבעלות "אגודת נוה שאנן" והוא הוחכר לחברת העובדים ל-99 שנים.

המקום, שיועד לצורך קולנוע, הועבר ב-1949 ע"י חברת העובדים בחכירת משנה למשפחת וייסמן ולזאב צ'יאנושווילי, שהפעילו את המקום כקולנוע "עממי". באוקטובר 1982, קיבלה העירייה את הבעלות על המקום מידי "אגודת נוה שאנן". ב-1990, העבירה משפחת וייסמן את זכויות החכירה שלה במקום לחברת "קול הכרמל" שבבבעלות משפחת משי\זיידן. המקום שופץ והפך לקולנוע עם שני אולמות ובית קפה קטן. בהסכם מיום 5.4.98, מכרה חברת העובדים זכויות החכירה בנכס ל"קול הכרמל".

תחת אלי זיידן, המפעיל החדש, נפתח הקולנוע מחדש בשם "סינמה קפה עממי", ומיתג את עצמו כקולנוע בוטיק של סרטי איכות, מיתוג אותו שמר עד יום סגירתו ב-7 באוקטובר 2023. אלא שההסכם המקורי שנחתם ב-1948 בין הבעלים (אז "אגודת נוה שאנן") לחוכר הראשי (חברת העובדים) קבע שעל כל חכירת משנה לתקופה העולה על 5 שנים, לקבל הסכמה מראש ובכתב של הבעלים.

לפני כשנה, תבעה העירייה את חברת העובדים ואת "קול הכרמל" למשפט, בטענות שביניהן:

1. חברת העובדים, כאשר העבירה את זכויות החכירה ל"קול הכרמל" , הפרה את הסכם החכירה שלה מול הבעלים (העירייה). חברת העובדים, כך טענה העירייה, לא הביאה את הסכם המכר בפניה, והעירייה ממילא גם לא נתנה לו את הסכמתה.
2. חברת העובדים ביצעה הפרות נוספות של הסכם החכירה (למשל השכרת הנכס לעמותה שהפעילה בית ספר בחלק מהנכס בניגוד לייעוד המקום)
3. "קול הכרמל" ומשי מחזיקים בנכס שלא כדין וגובים כסף רב כדמי שכירות ללא אישור העירייה ומבלי לשלם לה כל סכום שהוא ובכך מתעשרים שלא כדין על חשבון הציבור.

פסק הדין שניתן השבוע קיבל את הטענה הראשונה והשנייה , ודחה את השלישית.
בסיכום פסק בדין כלולות האמירות הבאות:

מה מרוויח הציבור החיפאי מן הניצחון המשפטי של העירייה?

על פניו, ככל שאני מתאמץ אינני מזהה שום רווח לציבור. מה הטעם לקחת אושיית תרבות חיפאית מתפקדת היטב, שזוכה לאהבתם של כל תושבי העיר, ולהעביר אותה מן העולם?

סינמה קפה "עממי" במתכונת בה התנהל בעשרות השנים האחרונות, היה, ללא ספק, נכס ייחודי לעיר. הטיעונים של העירייה בתביעתה, גם אם היו נכונים, היו טיעונים פורמליסטים, והתבססו על הליך לא תקין שנעשה לפני שנות דור.

לו הייתה העירייה מעוניינת לשמר את הנכס התרבותי הזה, חזקה עליה שהייתה מוצאת דרך מעשית לטפל בעניין בדיסקרטיות מול חברת העובדים ומפעילי הקולנוע וליישר את ההדורים מולן. שהרי, מדוע לפגוע בריווחת הציבור, שנהנה מנכס תרבותי בעל ערך?

מה ההיגיון בכך? לא ייתכן שאין לכך הסבר, ונדמה לי שאני מבין מה עומד מאחורי ההתנהלות המשונה הזאת.

מדוע פעלה העירייה כפי שפעלה?

מה שאני כותב בשורות הבאות הוא הערכה אישית שלי, המבוססת על היכרות עם הנושא ועם חלק מן הנפשות הפועלות.

יצחק משי הוא איש נדל"ן שמחזיק במספר נכסים בחיפה. במסגרת זאת הוא נמצא במגע מתמיד עם עיריית חיפה. לטענת העירייה, מר משי חייב לה סכומי עתק על תשלומי ארנונה על נכסיו, שלא שולמו לאורך שנים רבות. אגב, הטענות של העירייה נגד מר משי קשורות בנכסים שאינם קולנוע "עממי". את התביעה הכספית של העירייה בנושא "עממי" דחה בית המשפט.

אינני מתיימר לשפוט בנושא, אך אני מעריך שטענותיה של העירייה אינן נטולות בסיס. אפילו מר משי מסכים שיש לו חובות לעירייה שהוא צריך להסדיר, אלא שלטענתו הם נמוכים בהרבה ממה שטוענת העירייה. הנושא הזה הביא להתנגשות חזיתית בין הצדדים, והעלה את מפלס הכעס של הייעוץ המשפטי בעירייה על מר משי לרמות גבוהות במיוחד. אין אני בא לבטל את הטענות נגד מר משי, כי אינני מכיר את כל הפרטים, אבל את הכעס הגדול כלפיו במסדרונות העירייה ראיתי חשתי בשיחות עם גורמים שונים בעירייה.

מר משי, אגב, הציע כבר לפני מספר חודשים לפתור את הנושאים שבמחלוקת באמצעות גישור בין הצדדים, ולהבנתי, הגישור אמור להתחיל בשבועות הקרובים. לדעתי, מקור הסיבה לתביעה בנושא "עממי", להבדיל מהסדרה שניתן היה להגיע מחוץ לכתלי בית המשפט, בכעס ובתיסכול של העירייה מן ההתנגשות עם מר משי. ייתכן שיש הצדקה לכעס הזה, אך לא נכון שהתוצאה של הקונפליקט הזה, תסתכם, בסופו של דבר בפגיעה בנכס תרבות שהוא אייקון חיפאי, ובסופו של דבר בפגיעה בציבור.

יתכבדו שני הצדדים ויגיעו להסכמה ביניהם, כך שהציבור לא יאבד את הנכס הזה.

תגובות

תגובת דובר העיריה:

תגובתו של מר יצחק משי:

סיכום

אני מאוד מקווה שהעירייה תיתן להנהלה הנוכחית להמשיך להפעיל את המקום. ההנהלה הזאת הצליחה לעשות מה ששום קולנוע חיפאי אחר לא הצליח לעשות. לא רק שהקולנוע הזה שרד, הוא הפך לאייקון תרבותי, אז מדוע להעניש אותה? מדוע לפגוע במשהו שעובד היטב?

כמאמר הפתגם "אם זה לא מקולקל, אל תתקן אותו".

ובכלל, מה ההיגיון בלהשקיע מיליוני שקלים (מקופת הציבור?) במערכות שמע ווידיאו, ובמעלית (המקום זקוק להנגשה)? וכל זאת כדי לתת לתושבים קולנוע איכותי, שבמקרה הטוב יגיע לרמה של מה שקיים כבר היום?
האם ניתן לשאוב עידוד מתגובת העירייה? אפשר רק לקוות.

ואל הקוראים:

אשמח אם תחוו את דעתכם על הנושא ועל המשך הפעלת הקולנוע במתכונתו הנוכחית. חשוב שהעירייה תבין את הלך הרוח בציבור.