"אם לא הם, לא הייתי פה היום" | סיפורו הקשה של "ג'מיל", בוגר השֵלטֶר בחיפה

השֵלטֶר בחיפה, הנותן מענה חירום לצעירים בגיל 18-25, עומד להיסגר השבוע

לפני שבוע פורסם בחי פה – תאגיד החדשות, על כוונת עיריית חיפה לסגור את השלטר בחיפה ועל מחאה שהתארגנה מול בניין העירייה נגד סגירת המקום. השלטר, משמש גלגל הצלה, פשוטו כמשמעו, עבור צעירים שהחיים לא ריחמו עליהם.

הסיבות לסגירה רבות – הפרטה של השירות, מכרזים לא אטרקטיביים, תנאים רעים…
כל זה לא מעניין את דיירי המקום, שיישארו בלי מענה, בלי יחס, בלי תשובה.
בעלי הכוח רבים ביניהם על בירוקרטיה בזמן שהחלשים, רק נחלשים יותר.

"בלילות שהכי הייתי צריך חיבוק חם מאמא, המדריכים היו שם בשבילי", אומר ג'מיל (שם בדוי), יליד גא'סר א-זרקא, בוגר השלטר, אשר סיפורו רק מעצים את ההבנה עד כמה המקום הזה חשוב.
מילד שהיה מואזין הכפר, דרך הסרטון המיני שדלף, ועד התעמרות ההורים ואנשי הכפר, שהכריחו אותו למצוא לעצמו בית אחר. מקום בעולם. "השלטר עזר לי למצוא את עצמי, לדעת מי אני, לחיות עם עצמי בשלום", הוא מספר.

זהות במשבר

ג'מיל, בן 20 בסך הכול, אבל עם סיפור חיים שאנשים לא עוברים גם בחיים שלמים, סיפור שהשאיר אותי בפה פעור, מלא בחלל, כזה שמשאיר מקום להכיל את מה שהוא עומד לספר. "לפני שנתיים התפרסם סרטון אינטימי שלי עם מישהו מהכפר, הוא היה הראשון שהייתי איתו, אני הייתי אז בן 12 והוא בן 22", הוא מספר בחיוך מטעה, חיוך שמסתיר מאחוריו הבנה של חוסר ההיגיון שבדבר, של הניצול. "תוך חמש דקות זה התפרסם בכל הכפר, כולם הופתעו, זה היה בשבילם מכה. 'זה המואזין שלנו? הומו?'"

"הסרטון עשה לנו את המוות", הוא ממשיך, "כל הכפר נפל עלינו, שרפו לאמא שלי את הרכב, אבא שלי רצה לירות בי". באותו יום התקשר למשטרה, שלא עזרה. ג'מיל מצא מחבוא אצל קרובת משפחה. "דודה שלי החביאה אותי שלושה חודשים, בתוך חדר. לא יוצא, לא רואה אור שמש, פוחד שאחד מהשכנים יראה שאני בפנים. היה יום אחד שהתקשרתי למשטרה, באה ניידת שלקחה אותי למקלט לנערים ובדיוק ביום ההולדת שלי נכנסתי לשלטר.

מחיר מתמשך

את המחיר הוא ממשיך לשלם, עד היום, שנתיים אחרי שהסרטון פורסם. "עד היום אנשים בכפר לא שכחו מזה, אני הולך לשם מידי פעם ומקבל קללות. בתוך הכפר ובמיוחד בג'אסר, אי אפשר לשרוד. מכל הבחינות, בתור הומו, בתור בן אדם".

'ראש ערבי סגור' הוא מכנה את המנטליות בכפר. "לבנות אין טלפון, מסתכלים איך אתה לבוש, מה אתה מדבר, כולם יודעים הכול על כולם". לא רק את המחיר הוא ממשיך לשאת, גם את הטראומה. "כשילד בן 12 גדל ושוכב עם גבר ולא יודע בכלל מה הוא עושה וממשיך עם זה שנה אחרי שנה, הילד הזה נזכר ביום הראשון שזה קורה ואומר – 'אני נאנסתי, לא באמת עשיתי סקס', ואז כל הנטייה שלך, ההבנה שלך הולכת לאיבוד, אתה לא יודע איך להגדיר את עצמך". הוא מדבר בגוף שני, אולי כדי להרחיק את הכאב. "אני רואה את זה בתור ניצול, לא ידעתי מה אני עושה. זה התחיל בתור משחק ביננו, אבל את מה שכבר קרה אי אפשר לשנות, שבע שנים בטיפול פסיכיאטרי לא עזרו לי לקבל את עצמי בתור גבר גיי".

חסך אב

"כל הבעיות שלי בחיים זה אבא", הוא מספר. "תראה עד איפה הכאב שאני אומר לך, בטיפול הפסיכיאטרי הבנתי שאני נמשך לגברים מבוגרים כי חסרה לי דמות של אבא. אבל באותו מקום, אני מנסה להבין אותו". אביו הוא דמות מוכרת בכפר. "תאר לך שהוא עובד עם מישהו וההוא אומר לו 'לך לך לבן ההומו שלך', אני יכול לראות דרך העיניים שלו, למרות כל מה שהוא עשה לי".

החסך ממשיך להכאיב לו גם היום, כבר שנתיים שהם בנתק. "להגיד לך את האמת? אני מתגעגע. אני רואה חברים שלי מדברים עם האבות שלהם, או שאני רואה אבא שאומר לבן שלו 'יא איבני', 'חביבי', זה כואב, לי בחיים לא היה את האבא הזה. תמיד אמא אמרה לשמור על אבא כאבא, אבל עד מתי? אבא מרביץ, אבל אבא נשאר אבא, אבא יורק עלי, אבל הוא נשאר אבא, אבא תגיד לי שאני אפס ותשפיל אותי, אבל אבא נשאר אבא. עד מתי?" הוא שואל בכאב. "אני מנסה להיזכר ביום אחד שאבא שלי היה אבא, אני מצליח להיזכר באונס, בטראומה שלי, אפילו בתקופה של הגן, אבל באבא שלי שהתנהג כמו אבא, אני לא מצליח להיזכר".

השלטר כמפלט

לשלטר בחיפה, העיר הגדולה, הגיע מכפר קטן וסגור. מציאות חדשה נפתחה בפניו. "יצאתי מג'אסר ששם לא ידעתי כלום – מה זה אלכוהול, מה זה סמים, מה זה בכלל לצאת מהבית בלילה. אז ראיתי הכול וניסיתי הכל, מה שראיתי בסרטים בטלוויזיה, עשיתי".

בשלטר הציבו לו אולטימטום: "או שאני מסדר לעצמי את החיים, או שאני יוצא מהשלטר". הוא בחר נכון. "הם נתנו לי בית חם, היו שם בשבילי תמיד, כל מה שהייתי צריך. אפילו כשהיה חסר לי חיבוק של אמא, הם נתנו. יש שם אוכל, מיטה, שיחות, מדריכים שאין דברים כאלה".

התובנה הכי חשובה נפלה לו בשהות של ארבעה חודשים שם, נפילה של אסימון שעזרה לו לקום על הרגליים: "להיות מי שאני. אין אף אחד מושלם, אבל לקבל את עצמי – בשבילי זה ניצחון.

ערך לחיים

בשלטר נתנו לי ערך, לימדו אותי על עצמי, הבנתי במקום הזה מי אני, מה אני שווה". הוא מוסיף, "גם אם אני אפתח בית משלי, אני לא אוכל להחזיר את מה שקיבלתי מהשלטר, זה המקום הראשון שהייתי בו והוציא אותי לחיים עצמאיים. אם לא הם, לא הייתי פה היום". על סגירה של השלטר כואב לו, סגירה פיזית של השערים אבל גם סגירה של הזדמנויות לנערים במצב דומה. "אמא שלי תמיד אמרה – אנחנו מסתכלים על בעיות של אחרים ומנחמים את עצמנו. עם כמה שאני חוויתי, יש נערים במצב יותר גרוע, שצריכים את המקום הזה, את הבית פה, שנותן ערך לחיים".