הדבר הכי נכון שעשיתי בחיים: עזבתי את חיפה!

כפתור הרשמה לקייטנות

כביש_החוף_-_בדרך_לתל_אביב.JPG

כביש החוף – בדרך לתל אביב. צילום: חי פה בשטח
אם יש משהו שאני מודה לאלוהים, יהיה מי שיהיה, זה שלא נשארתי אחרי הלימודים בחיפה.
שלא תהיה טעות, גדלתי באחלה שכונה (כרמליה) ומהבית שלי ראו את הנוף הכי יפה שיש. הבנות בחיפה הן הכי יפות וזו לא אגדה, כאן בתל אביב זה גם בולט כי החיפאיות לוקחות כאן את כולן בסיבוב.
נחמד להיות ילד בחיפה ובטח ילד בשכונה נחמדה, בצופים וחוף ים שבו יושבים בפה פעור מול הבנות שמסתובבות בביקיני קטן, היה כיף להתבגר בחיפה. אבל, מגיל קטן ידעתי שבחיפה לא אשאר כי תכל'ס אין מה לעשות בה אם אני רוצה להגיע למשהו בחיים. אני מתכוון להגיע רחוק ומה שאני רוצה לעולם לא היה ולא יהיה שם..
בסוף הלימודים אמרתי להורים: אמא ואבא אני עוזב דרומה, לעיר שאולי זה ממש בנאלי כבר לעזוב אליה אבל היא עושה לי את זה כמו שחיפה לא עושה.
וככה הצטרפתי גם אני לשיירת הצעירים שנוסעים להורים בחגים וטסים בסוף הארוחה חזרה הביתה לתל אביב כדי שלא יתייבש לנו המוח.
ההורים לא הופתעו והם אמרו לי שאני עושה את הדבר הנכון. (הם רוצים בטובתי ויודעים שמבחינה מקצועית אין לי מה לחפש בשם). הם תמכו בי גם כשבהתחלה לא היה לי פשוט. מי שלא עבר את חוויית השכרת הדירות בתל אביב לא מבין במה מדובר. כל ועדת קבלה לישוב קהילתי יוצאת פריירית ליד ועדת הקבלה לדירת שותפים:
יש לך ניסיון בשותפות בדירות? (בטח גרתי עם אבא אמא ושתי אחיות מאז שנולדתי),
יש לך עבודה? (בטח אני עובד בלהיות הבן של ההורים שלי).
זה לא ממש עבד אבל למדתי לומר את המילים הנכונות ונחתתי בדירה עם עוד שותף ושותפה ברחוב רענן בפלורנטין. יש לי חדר שמסדר לי את החיים וכל מה שאני רוצה מהעיר הזו נמצא ליד הבית שלי: מועדונים, שדרות רוטשילד עם הקיוסק הקבוע ללגימה של אספרסו, בתי קפה ומסעדות, חבר'ה מגניבים, השכרת אופניים, ומרחק של כלום מהים אליו אני יכול גם להגיע בהליכה ברגל
היום, כשאני יושב במשרד שלי בחברת הניו מדיה, ברחוב הברזל רמת החיל, מתמנגל עם כל העולם ואשתו בפגישה בסופר האורגני שברחוב או במסעדות שבהם יוצאים לאכול צהרים אני ממש לא יכול לחשוב על מצב דומה בחיפה. אחותי לומדת יחסים בינלאומיים ותקשורת באוניברסיטה בחיפה ועדיין גרה אצל ההורים מטעמי נוחיות אבל כבר הודיעה שבשנה ד היא עפה משם ומצידה תמשיך ללמוד מתל אביב כי נשבר לה לגמרי. גם היא רוצה לחיות.
היום קראתי שבבחירות הקרובות לעיריית תל אביב חולדאי בינתיים רץ לבד אם לא לוקחים בחשבון את דפני ליף כמתמודדת. האמת שממש לא אכפת לי מחולדאי וברור לי שתכלס העיר הזו ממש לא תלויה בו. יש לעיר הזו קצב חיים שהוא כולו של כל מי שגר בה, אני מרגיש קיים אני מרגיש שהיא לוקחת אותי קדימה. לפני כמה חודשים ראיתי את טל פרידמן מחקה את יונה יהב מתחנן לאנשים שיבואו לבקר בחיפה ועכשיו לקראת הפסח אני שומע שוב את כל הפארסה הזו. טוב, אולי הוא מת שפרידמן יחקה אותו שוב. איך אומרים? לא חשוב מה אומרים העיקר שאומרים את השם שלך. שיהיה לו לבריאות.
בתל אביב לא מבקשים מאף אחד לבוא, הם פשוט רצים לכאן. ולמה? כי זו פאקינג עיר אמיתית שלא מתאמצת להיות עיר, שלא מתחננת על אהבת הקהל. היא פשוט קיימת וכולנו מודים לה על כך.
בהתחשב בכך שמהחברים שלי, מי שלא נסע לניו יורק, ברלין או הודו עבר לתל אביב אז גם לא היתה מעולם בעיה של בדידות. ההפך, נוסיף לכל החבר'ה שלי את כל אנשים האחרים המגניבים שאני מכיר מדי יום ואתם יודעים מה הקטע הכי מפיל בזה? שרובם מחיפה.

תגידו, מישהו נשאר שם חוץ מההורים שלי והחברים שלהם?

הרב יהוד גינזבורג אתך המעגלי החיים – WB
שוש קולין לימוד אנגלית מונפש 700 על 100

כתבות נוספות עוד מאותו הכתב

תגובות

בטעינה...