ירון חנן, חבר מועצת העיר מטעם הירוקים של חיפה, בנה של רחל חנן, סיפר הערב לחי פה: כל אחד מאלופי המטכ"ל התבקש להזמין לישיבת המטה הכללי חייל או קצין שהוא נכד לניצולי שואה שעדיין בחיים. החיילים התבקשו לבוא ביחד הסבא או הסבתא למפגש עם המטכ"ל. לפני הישיבה במטה הכללי עם הרמטכ"ל, כל אחד מהאלופים אירח בלשכתו לשיחה ארוכה ואינטימית את הסבא/סבתא והנכד/ה מהחייל שלו.
כך יצא שאמי, רחל חנן, הגיעה עם הנכד שלה, טייס קרב צעיר בחה"א, לפגישה מאד נחמדה ולבבית אצל מפקד חה"א, האלוף אמיר אשל. בגמר הפגישה עם מפקדו של הטייס הצעיר, הלכו השלושה ביחד לישיבת המטה הכללי.
כל אלוף הציג את ניצול/ת השואה ואת הנכד/ה בפני הרמטכ"ל ורב אלוף אייזנקוט שוחח אישית בשיחה פתוחה עם הניצולים ואף הצטלם עם חלקם.
לאמי הייתה זו הפגישה השלישית עם הרמטכ"ל הנוכחי, כי חלק מהקצונה הבכירה בצבא ובעיקר בחה"א (אבל לא רק שם), "אימצו אותה" והיא הוזמנה כבר פעמיים לטקסי קבלת דרגה של אלוף ותת אלוף מחה"א. הקצינים הבכירים חשו צורך אישי להזמינה לטקס חשיפת הדרגות שלהם, כאילו היא חלק ממשפחתם הכי קרובה.
בכל פעם זה מרגש מחדש
אמי רחל חנן אשה מאד צנועה ולא מבינה ממש למה היא זוכה לכבוד הזה, אבל כל מי שנתקל בה כאשת עדות המספרת את סיפורה הנדיר על מאורעות השואה ועל חייה לפני ואחרי השואה, נכבש מיד בקסם האישי, בערכים ובחכמת החיים שלה וכנראה עקב כך היא זוכה בהמון אהבה וכבוד, שגם אותנו כילדיה ויקיריה הקרובים זה מדהים כל פעם מחדש…
סיפורה האישי של רחל חנן
משואה לניצחון אישי
חיי בקהילה ובמשפחה
נולדתי ב- 15 במאי 1929 בכפר קטן וישו דה-ג'וס בצפון טרנסילבניה (חבל מרמורש בצפון רומניה שהיה שייך אז להונגריה).
אני הילדה החמישית במשפחת כהנא, להורי היו שמונה ילדים: חיה הבכורה, שהיתה נשואה עם ילדה פעוטה ומאיר- שהיו ילדיו של אבא מאשתו הראשונה, שלצערו נפטרה בלידתו של מאיר, ואנחנו: שרה הבכורה ( ילידת 1926), רבקה [ריקו] (1927), אני רחל (1929), אסתר (1931), ושני אחי הקטנים צבי (הירשמלך) (1934), ויהודהל'ה (1936) שנולדנו לאשתו השנייה של אבי אתל לבית קלוש.
גדלתי בבית ערכי, הערכים האנושיים היו ברורים ומושרשים בכולנו. לא הייתה כפייה והוקפנו באהבה ודאגה הורית יוצאת מן הכלל. אבי היה אדם דתי, חכם ומאד מוערך. הוא היה בתפקיד מנהיגותי לא רשמי מעין "בורר ומגשר קהילתי" ואדם שרבים באו להתייעץ עימו ולקבל עצה טובה. הוא אף פעם לא כפה עלינו את הדת ונהג לומר: "אני סומך על הבנות שלי – נותן בהן אמון"- וזה הספיק. תמיד ידעתי שסומכים עלי וגם לי יש על מי לסמוך. אמי הייתה מאוד מוכשרת וידעה לעשות הכול: סידרה, תפרה, בישלה, אפתה, ייעצה, גידלה ירקות בגן הירק, חלבה את הפרה בחצר וגם נהגה לשמוע מוסיקה קלאסית ולקרוא ספרות ושירה.
המשפחות המורחבות שלנו היו מאוד גדולות. היינו שבט של כ – 200 איש: דודים ובני דודים וצאצאיהם – כי אז היה נהוג להביא הרבה ילדים לעולם – ואני לא הכרתי את כולם – חוץ מכמה אחים של אמא ואבא והילדים שלהם. גם אם אנחנו כל הזמן מדברים על אמא ואבא לא שוכחים את כל השאר – ולדאבון הלב כמעט אף אחד לא נותר בחיים לאחר השואה מהמשפחה הרחבה.
אני זוכרת שהייתה לי ילדות יפה – ידעתי ליהנות מנופים, ממעיינות, נחלי מים, מהאדמה והצמחייה הרבה מסביב – גידלתי ירקות בערוגה הקטנה – וזו הייתה חלקת אלוהים הקטנה שלי.
אני זוכרת את החגים – ישבנו סביב שולחן ערוך יפה: נרות ופרחים, ותמיד היו אורחים – אבא ישב בראש השולחן וכולם חלקו לו כבוד. היינו לבושים בבגדים חדשים שאמא תפרה.
הורי תרמו כל השנים לקהילה ותמיד בצנעה – לא בתרועה רמה – מהם למדתי שעשייה ונתינה למען האחר צריכה להיות ללא תנאים וללא ציפייה לתמורה. אני גם לא נוהגת להאשים – כי לא שמעתי אצלי בבית אף פעם שמישהו אחר אשם בכישלונות או צרות.
תקופת השואה- 1944-1945, וכיצד שרדו בדרך נס 4 אחיות במחנות המוות
יום אחרי חג הפסח, באפריל 1944, קבלנו מהשלטון ההונגרי באזורנו צו גרוש. היה עלינו לקחת מזוודה אחת לכל אחד. בבוקר מוקדם ריכזו אותנו – את כל הכפר – בבית הכנסת. העבירו אותנו במסע רגלי לגטו בכפר השכן. אמי והילדים הקטנים הועמסו על עגלה רתומה לשוורים וביחד עלינו בשקט לעיירה השכנה וישו דה-סוס, בלי לדעת למה ולאן לוקחים אותנו, הייתי אז בת 15. שם היינו חודש ימים בבתי משפחות יהודיות שגרו שם.
יום בהיר אחד הוציאו אותנו בצעקות ואיומים החוצה והובילו אותנו לתחנת הרכבת והעמיסו אותנו בעזרת דחיפות, מכות ואיומים על קרונות בקר- 100 איש נדחסו בכל בקרון. אחותי אומרת שהיינו בקרון 4 ימים ו 4 לילות "בלבד", אך לי זה נראה כמו נצח.
הנסיעה הזו היתה סיוט וזכורה לי כטראומה קשה. עד היום קשה לי לשמוע שקשוק רכבות.
רוב הזמן עמדנו, היה לנו מעט לחם אשר הורי החביאו בבגדים, אך רוב הזמן היינו צמאים מאד ומדי פעם אבי זרק כסף מהחלון הצר בתחנות העצירה ולפעמים זרקו עלינו מים וכולם עמדו שם לשתות כמה טיפות שנזלו מהחלון הצר לתוך הקרון. אבי אירגן בקרון פינה מוסתרת ושם היה דלי לעשיית צרכים. בכל תחנה רוקנו אותו.
נכנסנו בשערי בירקנאו בליל ה-15 במאי 1944 זה היה יום הולדתי ה- 15- אכן קיבלתי שם "מתנת יום הולדת" בלתי נשכחת…
הרכבת נעצרה על המסילה. בבוקר מוקדם נפתחו בבת אחת דלתות הקרונות. בצעקות רמות דרשו מאתנו לצאת. האסירים נראו בעיני "משוגעים". הם היו לבושים בכותנות פסים וסייעו לנו לרדת. אחד האסירים שאל אותי באידיש: "בת כמה את?" עניתי, "בת 15" והוא לחש לי, "אל תגידי שאת בת 15. אם ישאלו תאמרי שאת בת 18"!
מצאנו עצמנו על הרמפה בבירקנאו, הספקתי לשאול את אמי שצעדה עמנו ושני אחי הקטנים צעדו לצידה ואחזו בידיה: "אמא, האיש הזה אמר לי לשקר ולומר שאני בת 18", בבית ידענו שאף אחד לא משקר, זהו איסור גדול , אך אמא ענתה בשקט והתקרבה כדי שכולנו נשמע: "אם יציעו לכן לעבוד תתנדבו לעבוד". מעולם לא הבנתי מהיכן היא הצליחה לקלוט את התובנה החכמה הזו, אבל זה היה המשפט האחרון שלה. בשבריר שנייה המקל של ד"ר מנגלה סימן וחרץ גורלות: ארבע האחיות ימינה, ואמא עם אחותי הגדולה חיה עם בתה הפעוטה אתיה ושני אחי הקטנים נלקחו שמאלה. את אבא שלחו כבר בירידה מהרכבת לטור הגברים ואפילו לא הספקתי להבחין בכך – וזהו- הספקתי לראות את טור הגברים חולף מולנו, קלטתי לפתע את מבטו של אבא, הוא נראה לי פתאום שפוף וזקן ב- 30 שנה. היה זה מבט עצוב – הוא נראה כל כך מסכן .. כאוב… המבט הקשה הזה מלווה אותי עד היום. אמא צעדה עם האחים הקטנים הפנתה מבט לרגע אלינו וכך נפרדנו לעולמים. לאחר שהפכתי בעצמי ברבות הימים לאמא, הכאב על הפרידה הזו אף גדל כי תיארתי לעצמי מה עבר להורי בראש כאשר ילדיהם נקרעו מעליהם ועוד 4 בנות בגיל ההתבגרות היו צריכות לפתע להסתדר לראשונה לבד במקום הנורא הזה, בלי אף מבוגר לצידן.
לקחו אותנו מהרמפה למקום שנראה כמו בית מרחץ, טור של בנות מגולחות ראש, לבושות במין בגד, כותונת מבד גס ומפוספס חלף מולנו ולא הבנתי שתוך כמה דקות גם אנו ניראה כמותן. עברנו תספורת, תגלחת, קיבלנו את הבגד הזה ונעלי עץ שהיו גדולות למידתי בשני מספרים. משם הוּבלנו לקליטה ומגורים במחנה הצוענים.
אחיותיי אומרות שהיינו שתיים עשרה נשים על דרגש, אני חושבת ש"רק" עשר. הייתה רק שמיכה אחת לכולן. החיים בבירקנאו היו קשים מנשוא. מזל שהיה לנו את היחד הזה, של ארבעת האחיות, בהנהגתה של שרה, הגדולה בינינו שבעצם תפסה מיד את מקום ההורה והיא בסה"כ בת 18 ואנו חייבות לה את חיינו.
באחד הלילות שמענו צרחות אימים וזעקות שבר של נשים. באותו לילה נלקחו כל הצועניות והן ידעו לאן…הן לא שבו יותר.
לאחר כמה ימים עשו שוב סלקציה, התפשטנו ושוב עמדנו מול מנגלה. הפעם הוא בחר רק בשתי אחיותי הגדולות ואותי ואת אחותי הקטנה הפנו לצד אחר.
הפרידה הנוספת משתי אחיותי הגדולות גרמה לי מיד ליאוש שאחז בי. התיישבתי עם אחותי המבוהלת על האדמה ורציתי למות, הגדר החשמלית היתה קרובה וחשבתי לעשות מה שאסירים רבים עשו, לרוץ לגדר ולהתאבד. גופותיהם המפוחמות היו כל הזמן לנגד עיננו. בעוד אני שקועה בייאוש עמוק, בחנתי לפתע בזווית העין שמתארגנת שוב סלקציה, במין תושייה של רגע אמרתי מיד לאסתר בואי נתפשט ונתגנב לטור הבנות, כך היה והפעם מנגלה בחר בנו לחיים. כשהצטרפנו לשתי אחיותינו הגדולות בכינו כולנו והתחבקנו, קשה לתאר עד כמה היינו מאושרות להתאחד שוב בתופת הזו.
בשלב הזה נבחרנו לפלוגת עבודה וקועקע לנו מספר על היד: אצלי חרטו את המספר A-13561.
יתר האחיות קיבלו ארבעה מספרים עוקבים. עבדנו בסחיבת לבנים כבדות מבירקנאו לאושוויץ וחזרה מרחק של כ- 3 ק"מ. לא זכור לי כל קושי מלבד כאב בכפות הרגליים מהנעליים וכאב שיניים איום שתקף אותי במחנה במשך כמה שבועות. באחת הפעמים, כאשר חזרתי לצריף בלי רשות, ולא ברור לי למה, נתפסתי ע"י הקאפו ואז קיבלתי מכות רצח ממנה. הפרצוף התנפח לי מהמכות ואחיותי לא הכירו אותי אך עשו כל שביכולתן לטפל בי. ובכ"ז איני כועסת על הקאפו הזו. היא היתה יהודיה פולניה שהיתה שם שנתיים -שלש לפנינו וניתן להבין איך זה מביא אדם לקהות חושים. היא בכ"ז נלחמה כל הזמן שלא נודה בשום מחלה (היא ידעה מה קורה לחולות) וכך הצילה רבות מהאסירות.
מחנה הריכוז ברגן בלזן
כעבור כמה חודשים הועברנו ארבעתנו משם למחנה הריכוז הנודע ברגן-בלזן בגרמניה ושם קיבלנו ארוחות יותר משופרות במעט. היה לנו גם ברז מים שיכולנו לרחוץ בו את גופנו לראשונה מזה כמה חודשים, קיבלנו אפילו מיטות מכוסות בקש. מצד שני הייתי עדה למחזה מזעזע שם כאשר קצין SS רצח בלי להניד עפעף באקדחו את אחת מהחברות הכי טובות שארבעתנו אימצנו עוד בבירקנאו, כי לדבריו היא ועוד ארבע חברות שלה "השחיתו את רכוש הרייך" ומדוע? כי היא ועוד 4 בנות גזרו בתמימותן מגבת מרופטת שקיבלו ל 5 חלקים וזה היה כל "פשען" . כולן הוצאו מיד להורג בירייה מול עיננו המבועתות. מבלזן העבירו אותנו למחנה דודרשטאט בגרמניה שם עבדנו במפעל תחמושת. התפקיד שלי היה לשמש כ"מגרפה אנושית" ולהוציא את תרמילי התחמושת מהתנור הלוהט בידיים חשופות. עד היום איני חשה מאומה כשאני נוגעת בברזל חם מאד. לאחר זמן כאשר הקרבות התקרבו לאזור שלנו, החל מסע נורא, בחלקו הגדול ברגל , שמכונה "מצעד המוות" ובחלקו נסענו בצורה מפחידה ברכבות שהופצצו ע"י מטוסי בנות הברית. חלק גדול מהאסירים לא שרדו את המסע. במסע הזה סבלנו מרעב נוראי וכולנו כולל השומרים אכלנו מכל הבא ליד, אפילו עלים מהעצים שראינו בדרך. לבסוף הובאנו למחנה טרזינשטאט בצ'כיה. זו הייתה התחנה האחרונה בגיהינום ההוא. הגענו למחנה עם גוף מכוסה בפרעושים, מכוסה במורסות עם מוגלה קשה בכל גופנו וסבלנו מרעב כבד. רבים מאלה ששרדו עד אז נפטרו שם ממחלות מדבקות שהשתוללו במחנה. היינו באפיסת כוחות וחישבנו את קיצנו. מפקד המחנה הודיע לנו שהוא שלח שליח לצבא הרוסי עם מסר כזה: "אם לא תבואו תוך יומיים לכבוש את המחנה, אנו נהרוג את כל יושביו ונסתלק". יום לאחר סיומה הרשמי של המלחמה הגיעו כמה חיילים רוסים ופתחו את השער. הם נכנסו וכך "נכבש" המחנה ואנו שוחררנו.
אחד החיילים שהגיעו למחנה היה יהודי צ'כי שאחותי שרה הכירה בעבר. הוא סיפר לה מה עלה בגורל היהודים במחוז שלנו, בהונגריה ובצ'כיה וכאשר שאלנו אותו אם הוא יודע מה קרה להורינו ומשפחתנו שנקרעה מאתנו בבירקנאו, הוא סיפר לנו לראשונה שהנאצים רצחו כל יהודי שהיה שם ולא גוייס לעבודה ושרפו אותם במשרפות. עד אותו רגע היתה לנו כל הזמן תקווה כלשהי בלב שאולי הם ניצלו, מעולם לא שאלנו מה זו הארובה שבערה יומם ולילה במחנה ומה זה הריח הנורא שעלה ממנה, אולי לא רצינו לחשוב על כך. כשקיבלנו את בשורה המרה כך לפרצוף היינו בהלם ולראשונה מאז שעזבנו את הבית הבנו את גודל השבר והתמוטטנו.
אחרי המלחמה – ההעפלה והשירות בפלמ"ח
המלחמה הסתיימה. שרדנו באופן מופלא ארבע אחיות, זהו סיפור מאד נדיר ואולי יחיד במינו ולכן גם בחרו לעשות על כך סרט דוקומנטרי. חזרנו עם החייל הצ'כי שליווה אותנו ברכבת הביתה לוישו. בפינה – בבית שהיה ריק לגמרי – מצאנו את כמה תמונות משפחתיות זרוקות והתחלנו לבכות, על קירות השכנים הגויים ראינו שהם תלו את עבודות היד הרקומות והנפלאות של אמי, אף אחד מהם לא הציע לנו לקחת את המזכרות הללו. איש מיהודי הכפר שלנו לא שב יותר מקהילה של מעל אלף יהודים בוישו דה ג'וס שרדו בודדים. ישבנו שם ובכינו בפעם הראשונה מאז השחרור, שלושה ימים בלי הפסקה, כי לפני זה לא העזנו בכלל לבכות. אחי הבכור מאיר, שנלקח מהגטו לעבודות כפייה ומשם התגלגל למחנה הריכוז הנורא בוכנוואלד ושרד, הגיע גם הוא לכפר והוא לקח אותנו משם לבודפשט, כעבור שנתיים אני ואסתר עלינו ארצה בעלייה בלתי ליגאלית בעת שא"י היתה עדיין תחת שלטון המנדט הבריטי. לאחר מכן הגעתי לקיבוץ מזרע עם אחותי ושירתתי בפלמ"ח בקרבות הנגב, בתור חובשת.
שרדנו ארבע אחיות את התופת. במקומות אליהן ארבעתנו התגלגלנו, בין מאי 44 למאי 45, ממש נס בלתי הגיוני!
לדאבוננו הרב, במלחמת יום הכיפורים איבדו אחותי הצעירה אסתר ובעלה מונדק, שגם היה ניצול שואה- את בנם הבכור בן-עמי תמיר ז"ל שהיה קצין שריון בן 21 בלבד ונפל ביום הראשון למלחמה בקרבות הגבורה של השריון ליד תעלת סואץ. לצערנו, כאן הנסים כבר לא פקדו את אחותי ובעלה.
כשאני שואלת את עצמי אם המאמץ להישאר בחיים היה כדאי אחרי הסבל הזה, אני אומרת בכנות: "לי היה כדאי להישאר בחיים. כאשר נולדו הבנים אמרתי לעצמי שאולי בכל זאת היה כדאי להישאר בחיים. הקמתי משפחה לתפארת- לא רק לי- אלא לעם ישראל", אבל מדוע התקומה שלי היתה צריכה לבוא על חשבון כל שאר בני משפחתי היקרים והתמימים שנרצחו שם על לא עוול בכפם?
ובכל זאת, בלבי אין שנאה! מי שהיה שם בימי השואה למד היטב על בשרו מהו מחירה הנורא של שנאה בלתי מרוסנת. השנאה לא מביאה לשום דבר טוב ויכולה להוביל אנשים להתנהגות הכי ברברית וחסרת אנושיות שגם התרבות הגרמנית "המתקדמת" לא בלמה אותה.
את הלקח הזה אני מנסה להעביר לדורות הבאים ולאלפי בני הנוער, החיילים, המפקדים והמבוגרים שזכיתי לספר להם את סיפורי.
לא ניתן להגיב