החל מה -17 באוקטובר ועד ה – 20 באוקטובר התקיים פסטיבל עכו ברחבי העיר עכו.
בפסטיבל עכו עלו הצגות תיאטרון בכורה, תיאטרון רחוב, תיאטרון אינטראקטיבי, מחול, מיצגים, וידאו ארט, מופעי מוזיקה, יריד אמנויות, פאנלים חברתיים-תרבותיים ואירועי חוצות.
עם השנים נחל הפסטיבל לא מעט קשיים בפן הכלכלי, הפוליטי והאומנותי אבל עדיין הצליח לשמור את תואר "פסטיבל לתאטרון אחר" הארצי במשך כל השנים.
כייף לראות קהל שוחר תרבות מכל רחבי הארץ נוהר לצפון להנות מתאטרון.
לא כולם משיגים כרטיסים או יכולים להרשות לעצמם כרטיס אבל חלק לא מבוטל מפסטיבל עכו מתרחש מחוץ לכותלי הקירות הסגורים של אולמות התאטרון.
כל העיר העתיקה נהפכת להפנינג ענק לכל המשפחה, החללים מנוצלים היטב והנוף של עכו משרת ברוב הפעמים את המופעים עצמם. כל מופעי החוצות הינם חינמיים, ישנם פרפורמרים שכן מציינים שמדובר בהצגת רחוב והיו שמחים מהקהל להיות אקטיביים ולתת סכום סמלי עבור המופע שראו ונהנו ממנו ("עובדה-נשארו עד הסוף"), הפסלים שמקבלים את פני האנשים לאורך הכניסה הרשמית בדרך כלל זזים בכל פעם שמטבע משתלשל לו וכמובן שיש גם את כל החנויות והחומוסיות המקומיות.
השנה כהרגלי פרסתי מפה ענקית ומתוכננת היטב המונה את פירוט המופעים, השעות, משך המופע ומיקומו בפסטיבל, בכל זאת היו מספר לוקיישנים בטווחים רחוקים מספיק שהפכו לשיקול.
אחרי הכל אני מגיעה עם עגלת תינוק לראשונה בחיי, פתאום הבנתי כמה מסורבל ולא נגיש הפסטיבל לבעלי מוגבלויות פיזיות, לעלות לחומה ,לרדת מדרגות, לא הכל סלול ולא הכל מואר ובכל זאת גם ביום השני והשלישי בחרנו להגיע עם עגלה ולא עם מנשא ופשוט שידרגנו את טכניקת הסבלות.
זו לא היתה הבעיה. הבעיה החלה כשפרסמו בתכניה מופעים במקומות ובשעות ממסוימות כשבפועל כלל לא היו וגרוע מכך-מופעים שהקהל חיכה בשקיקה במשך לא מעט זמן וסוף סוף כשהתחיל המופע, נכנס מופע אחר במקביל עם סאונד יותר חזק מה שגרם בצער רב לביטול המופע הראשון.
נכון, זה בפני עצמו לא כשל הפקתי אבל אני שואלת היכן מנהלי ההצגה? למה יש כל כך הרבה שומרים שלא יכולים פשוט לבקש מאותם אנשים לשבת.
אני כמובן לא יכולתי להישאר אדישה במופעים בהם אני נכחתי דרשתי מצוות ההפקה שישמרו על טווח ראיה נקי ומכבד לכולם וכך היה. ובחיי זה היה ממש לא מסובך, זה רק להעמיד איש עם וסט צהוב זוהר בצד הבמה.
בכניסה לצד המודיעין היו שתי במות לטובת המופעים ובמה נוספת לחב"דניקים.
אבל לא הכל שערורייתי ולא כל המופעים מוחמצים מפוספסים או לא מדויקים, לדוגמת המופע עוצר נשימה של האקרובטית שילה טולדנו שאת המופע שלה ברובו העבירה בתוך קערת מים ענקית .זו הפעם הראשונה בארץ שנעשה מופע מסוג זה ובהחלט הביא עוד צבע לפסטיבל.
בתאטרון כמו בתאטרון, החיים והבעיות משיקות למציאות. צמד הפרפורמרים אורי ונועה וייס בהצגה "קבורקה" שבעולם האמיתי הם זוג לכל דבר הצליחו בכישרון גדול להכניס אותנו הצופים אל עולמם היפה, הכואב, המסובך ומאתגר של השחקנים הנודדים. זו ההצגה הראשונה והיחידה שהצליחה להוציא ממני שתי סוגי דמעות בחצי שעה. דמעות של צחוק ולבסוף דמעות של התרגשות, מבטיחה לא להרוס ולגלות למי שלא ראה עדיין.
הפתרונות הבימתיים שהביאו איתם, עבודת הגוף לצד הרגש מאוד החמיאה להם והחיבור לכל הקהלים היה מושלם. הם הצליחו לרתק ילדים לצד מבוגרים במופע שלא נשען על פירוטכניקה של אש או אקרובטיקה אווירית משוגעת, היתה שם עבודה פשוטה, נקיה ובמינונים מדויקים.
My Lady שלישיית ליצנים (יואל רון, יובל בן אלי ומשה מלכא )שיעשו הכל, אבל הכל בשביל לשגע, להצחיק, להתקרב ולהתחבב על הקהל. עבודת צוות נהדרת, משעשעת ומפתיעה. מרגיש שאין להם גבולות או חוקים ברורים בעולם שיצרו ועם זאת יש שם המון סדר בבלאגן.
התינוק שלי, לביא, היה המתנדב ה"זרמן" הראשון במופע שלהם ומשהו אומר לי שגם הצעיר מבין כולם ואם זאת, לרגע הם לא יצאו מהדמות,נהפכו, הם השתמשו בכל נתון אשר קיבלו מהסביבה באלגנטיות מרבית.
את הרוח של התאטרון החגיגיות וההתרגשות יהיה קשה להוציא ממני,למרות הנקודות שהעלתי אחרי לא מעט בעיות וזיכרונות שנצברו מהשנים האחרונות ואני מאמינה ובטוחה שבשנה הבאה יהיה הרבה יותר טוב וגם אם לא, איך נעריך את הטוב אם לא יהיה לנו עם מה להשוות?
ובנימה אופטימית זו, נתראה שם בשנה הבאה
[bs-thumbnail-listing-2 columns="4" title="אומנות בחיפה" tag="24" count="4" pagination-show-label="0" pagination-slides-count="3" slider-animation-speed="750" slider-autoplay="1" slider-speed="3000" bs-show-desktop="1" bs-show-tablet="1" bs-show-phone="1" paginate="slider"]
